חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

כששני עולמות נפגשים

כששני עולמות נפגשים


קטגוריה: כללי


עברה כבר כמעט שנה וחצי מאז ההודעה הראשונה שהוא שלח לי. זה היה עוד יום שיגרתי כשישבתי מול המחשב, בשירות הלאומי, אני, בחורה בת 18, מנסה לבצע מטלה שהוטלה עליי, כאשר תוכנת ה-ICQ הייתה פתוחה ברקע. פעם בשבוע הייתי פותחת אותה והייתי מוצאת כ- 25 הודעות מגברים ספק משועממים ספק בלי חיים, הודעות כמו: "היי מאמי", "מה המצב?" שכמעט לכולן לא הייתי עונה. אותו יום קיבלתי הודעה מ"רובן הוד". החלטתי לעשות הפסקה, הלכתי לקחת את הסנדוויץ`, התיישבתי שוב מול המחשב והתחלתי להתכתב איתו, כדי להפיג את השיעמום. אני לא זוכרת מה נאמר באותה שיחה, אבל זכרתי את הכינוי הזה, "רובין הוד". כעבור שבועיים שלושה שוב אני מקבלת הודעה מ"רובין הוד".
"מה המצב?", הוא שואל אותי.
"הכל מצויין", עניתי לו, בעודי מנסה להיזכר מי הוא ומה הוא.
"האמת, אני לא כל כך זוכר מי את", הוא אמר, ושמחתי לגלות שאני לא היחידה שלא זוכרת.
"גם אני לא ממש זוכרת", השבתי, "אז בו ספר לי על עצמך שוב".
הוא בחור חילוני, בן 25 מאיזור המרכז, לקראת פיטורים ממקום עבודתו, ועוד חודש טס לחו"ל לתקופה של כ-3 חודשים.
"למה לטוס לחו"ל?", שאלתי.
"ניקוי ראש", השיב בקצרה.
"ממה?", המשכתי להקשות.
הוא סיפר לי שהייתה לו חברה 7 שנים, והפרידה היתה לו קשה מאוד. הם ניסו לחזור כמה פעמים ולא הלך. עד שסופית הם ניתקו. הוא אמר לי שבמשך שנה וחצי הוא לא היה חי. לא ראה מסביבו שום דבר. זה השתחרר, אבל הוא הרגיש שהוא חייב לצאת מהארץ וכשהוא יחזור הוא יהיה כמו חדש.
היה לי כיף לדבר איתו, היה לו הומור מיוחד. הוא ידע לצחוק איתי ולהיות רציני כשצריך. הוא היה מעניין ומבין, אדם שכיף להיות איתו. הוא רצה לדבר איתי בטלפון, ולחץ עליי להתקשר אליו. פחדתי, חששתי, אבל יום אחד עשיתי את זה והתקשרתי. אבל ידעתי, שכשזה יגיע לטלפון אני אהיה חייבת לפגוש אותו, וכשהוא יראה אותי הוא לא ירצה להמשיך את הקשר. כי מה יש לו לחפש אצל בחורה דתיה כמוני? היה לי חבל, כי מאוד נהנתי, אבל ידעתי שמתישהו אני אצטרך לשים לזה סוף. שבועיים דחיתי את ההצעות שלו להיפגש. "אפילו לא לחמש דקות?", הוא שאל אותי, וסירבתי בטענה שאני צריכה ללמוד למבחן הפסיכומטרי, שאגב נערך שבועיים לאחר מכן, ואין לי דקה מיותרת. אחרי המבחן כבר לא היו לי תירוצים והחלטתי שיהיה מה שיהיה אנחנו נפגשים.
נפגשנו מתחת לבית שלי, ירדתי אליו בחצאית מעטפת ארוכה וג`קט. ישבנו רבע שעה אצלו באוטו ודיברנו. זה היה יום שישי, לא היה לנו הרבה זמן, ויום ראשון בשבוע שלאחר מכן כבר היה ערב פסח, כך שיצא שבפעם הבאה שדיברנו הייתה אחרי חצי שבוע. וכמו שצפיתי, הוא אמר שלא מתאים לו ושאני דתיה מידיי לטעמו ועוד כל מיני. יותר לא שמעתי ממנו. היה לי חבל והיה לי עצוב. אבל זה נגמר.
או שבעצם זה לא נגמר. אחרי חודש הוא שלח לי שוב הודעה של "מה קורה?", כאילו לא קרה כלום. מאז, הפכנו להיות ידידים. צחקנו ביחד, סיפרנו אחד לשני דברים, היה טוב. הוא סיפר לי שהוא דחה את הטיסה לחו"ל כי חבר שלו שטס איתו במצע תקופת מבחנים שלאחריה הם יטוסו.
יום שלישי אחד, 8 - 9 בערב, אני זוכרת את זה כאילו זה היה ממש לא מזמן, הוא אומר לי "יש לי משהו לספר לך, משהו שאף אחד אחר לא יודע, אפילו לא המשפחה שלי".
"מה?", שאלתי, ויצר הסקרנות שלי כבר התחיל לפעול.
הוא סיפר לי את סיפור חייו באותו ערב. הוא סיפר לי על הדיכאון העמוק שהוא שקוע בו מגיל 17. הוא סיפר לי על השנה וחצי חסרות התקווה שהוא חווה אחרי הפרידה. הוא סיפר לי על המחשבות הקודרות שלו, על הרצונות שלו, להיעלם, לא לחיות יותר. הוא סיפר לי שלולא הפחד מ"כף הקלע" הוא מזמן היה שולח יד בנפשו, ומתאבד.. הוא סיפר איך כלפי חוץ הוא עליז, ושמח ואיך בפנים הכל שבור ומרוסק. הכל אפל וחסר תקווה, הכל מת. "הכל הצגה גדולה", הוא אמר,"ואף אחד לא יודע".
פחדתי, כמה שפחדתי. הייתי המומה. לא ציפיתי לשמוע דבר כזה. ניסיתי להרגיע אותו קצת, אבל ידעתי שלמילים שלי אין השפעה, הן לא יעזרו להתמודד עם מצב כזה שנמשך קרוב ל-9 שנים. ביומיים הבאים ניסיתי לחפש קצת חומר באינטרנט על "כף הקלע", כי לא ידעתי אז בדיוק מה זה, ולא היה לי מושג כמה הנושא הזה עוד יעסיק אותי בתקופה הקרובה.
ביום שישי בבוקר, 3 ימים לאחר מכן, קמתי בתחושה שהיום הזה הולך להיות נהדר, תכננתי לי יום עמוס. ישר נכנסתי להתקלח, וכשיצאתי חיכתה לי שיחת טלפון שאני לא אשכח בחיים. זו הייתה חברה שלי. היא שאלה לשלומי, ואז היא אומרת לי, "יוני התאבד". יוני (שם בדוי) הוא בחור בן גילי, למדנו יחד ביסודי. יוני היה האהבה הראשונה שלי, האהבה הסודית שלי, שנגמרה אחרי 5 שנים. לא ידעתי איך להגיב.
"מה, באמת? למה?" שאלתי מנסה לעכל את מה שהרגע נאמר לי.
"עוד לא ברור למה. ואיך. זה קרה אתמול בלילה", היא הסבירה.
"וואי, אמלה", ניסיתי להגיב איכשהו.
"כן, מפחיד", היא אמרה לי, "אז מה איתך? מה שלומך כבר הרבה זמן שלא דיברנו", וככה המשכנו לדבר על דברים אחרים בכלל, כאילו כלום, כאילו אף אחד לא מת, כאילו דבר לא קרה. אחרי השיחה הלכתי למטבח, אמא שלי הייתה שם, בעיצומם של ההכנות לקראת שבת. הסתכלתי עליה ושאלתי אותה "אמא, את זוכרת את יוני?"
"כן", היא ענתה לי, "למה את שואלת?"
"הוא התאבד..", אמרתי לבסוף וזרם בלתי פוסק של דמעות זלגו מעיניי.
הוא התאבד, פתאום הבנתי שהוא באמת התאבד, הוא איננו. ככה פתאום בלי אזהרה, והוא לא ישוב יותר.. ואיך זה יכול להיות??? הרי דברים כאלה שומעים רק בעיתונים, רק בחדשות, לא במציאות! זה לא הגיוני.. לא עברו דקות ארוכות ומייד נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם "רובין הוד". פחד הציף אותי לפתע, הבנתי פתאום מה היא באמת המשמעות העמוקה של האמירה שלו. זה לא עוד סתם רצון שלא יקרה, זו לא אמירה מופרחת. זה דבר שיכול לקרות גם לו! מיד שלחתי לו הודעה "דבר איתי בדחיפות!!!", הוא שאל מה קרה, סיפרתי לו, הוא גם כן היה המום. הוא אמר לי "אולי שלחו אותי כדי שתשמרי עליו". ואז הבנתי, פתאום קיבלתי ראיה אחרת על התפתחות הדברים, על צירוף המקרים המדהים והבלתי רגיל הזה. "אולי שלחו אותו כדי שאני אשמור עליך..", עניתי לו. "אולי" הוא אמר, אבל אני ידעתי והרגשתי שזהו אות משמים בשבילי, סימן, שאני זו שתשמור עליו. הרי אני היחידה שיודעת מה עובר עליו, אני היחידה שיכולה לעזור לו, כי לו לבד יהיה קשה מאוד ואפילו בלתי אפשרי. ידעתי שזו בעיה עמוקה שכדי לפתור אותה צריך למצוא את השורש, אבל לא היה לי מושג איפה הוא או מה הוא בכלל. לכל מקום שהלכתי, כל דבר ששמעתי, בכל דבר שקראתי, ניסיתי לחפש רמז שיוביל לשורש הבעיה ואולי אפילו לפתרונה. במקביל ניסיתי להסביר לו שאני רוצה לעזור לו, שאני פה איתו, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב, ולא רצה לתת לי לעזור לו. "יש לך מספיק צרות על הראש גם בלעדיי, את צעירה, לכי תהי מאושרת אני לא רוצה שיהיה לך את הבעיות שלי", הוא אמר לי. ידעתי שבדרך הזו זה לא ילך, אלא אם כן הוא יסמוך עליי ב-100% וידע שבשביל כל בעיה אני פה. ולכן, השתדלתי להימצא תמיד כשהוא היה צריך אותי. כל יום הייתי שואלת אותו לשלומו לראות שהכל בסדר איתו. כל שאלה שהייתה לו, התעקשתי למצוא תשובה, כל בעיה שהייתה לו פתרתי, לפעמים אפילו אחרי מאמצים רבים. כל דבר שהוא ביקש עשיתי. בהתחלה הרגשתי קצת מנוצלת, אבל ידעתי שזה למען מטרה טובה. רציתי להראות לו שעליי הוא יכול לסמוך שעליי הוא יכול להישען, ואני אעשה את כל המאמצים כדי לעזור לו. בהתחלה הוא רק ביקש וביקש, ולא כי הוא היה נצלן אלא כי הוא ראה אותי כמקור טוב, נוח וזמין. לאט לאט הוא התחיל להיפתח אליי ולהאמין בי, והייתי מדובבת אותו כל הזמן שיספר לי מה הוא עובר, לא לחצתי, אבל כשהגענו לנושא ניתבתי את השיחה לכיוון שרציתי והרפתי כשהרגשתי שזה יותר מידיי.
הפכנו לידידים ממש טובים. היינו כל כך קרובים אחד לשני, ידענו הכל אחד על השני. לא היה יום שלא דיברנו, והשיחות שלנו יכלו להימשך לנצח אם לא היה תמיד איזה משהו שבגללו הפסקנו (כמו שעה מאוחרת, עיסוקים אחרים, וכו`). באותה תקופה למדתי עליו כל כך הרבה. מכל דבר שהוא עשה מכל מילה שאמר, למדתי להכיר אותו. לדעת מתי הוא עצוב, מתי הוא שמח, מתי הוא מדוכא ומתי הוא מתלהב. הצלחתי להרגיש אותו מבעד למעטפת החיצונית שהוא בנה לעצמו. והוא מצידו הסיר את כל החומות ושיתף אותי בהכל, בלבטים, בתחושות, בהרגשות.
יום אחד, בדרך מופלאה לא פחות, שהיא סיפור בפני עצמו, שמעתי על ספר שעוזר לצאת ממצבים של דיכאון ("בוחרים להרגיש טוב"/ד"ר ברנס – מומלץ בחום!). בלי לחשוב יותר מידיי הלכתי מהר לספריה והשאלתי את הספר. קראתי אותו בשקיקה, כל מילה, כל משפט, גילו לי את הסוד והראו לי את הדרך החוצה מהמצב המתוסבך שאליו הוא נקלע. לאט לאט ואחרי הרבה כוחות, מאמציי נשאו פרי. הוא התחיל להרגיש אחרת, שונה, טוב יותר. ביום ההולדת ה-26 שלו הוא אמר לי שבזכותי כשמישהו שואל אותו איך זה להיות בן 26, הוא עונה שמצויין והוא התכוון לזה. הרגשתי בעננים, הרגשתי מאושרת יחד איתו. הרגשתי שאני עושה את אחד הדברים הכי נכונים שאיי פעם עשיתי, והשקעתי בזה את כל כולי. כך הקשר שלנו הלך והעמיק, אבל מבחינתי הוא העמיק יותר מידיי.
היה יום אחד שנפגשנו, הוא בא כי הוא רצה לתת לי משהו, ובמקרה חבר שלו היה איתו. בלילה של אותו יום התכתבנו לפני השינה. הוא אמר לי שחבר שלו אמר שאני ממש חמודה.
"את רוצה לדעת מה עוד הוא אמר עלייך?", הוא שאל.
"מה?", שאלתי, ובאותה שניה התחרטתי שביקשתי לדעת, כי ידעתי בדיוק מה הוא הולך להגיד לי. ידעתי, ולא רציתי לשמוע.
"הוא אמר שרואים בעיניים שלך שאת אוהבת אותי, אבל אמרתי לו שאנחנו ידידים ממש טובים ואין מצב שזה ככה, מי צודק ומי טועה?", הכתה בי התשובה שלו. עניתי לו בצורה שלא ברור מה אמרתי או מה התכוונתי, והוא הרפה. אבל מאותו יום הרבה השתנה אצלי. הדבר שניסיתי להדחיק אותו כל כך הרבה יצא החוצה, במלוא אמיתותו. עיניים לא משקרות, גם לא העיניים שלי. אני אוהבת אותו!
מה עושים? למה נכנסתי לזה בכלל? איך יוצאים? אני לא בשבילו, הוא לא בשבילי, הוא לא ירצה אותי בכלל. למה זה קרה לי??? מחשבות הציפו את ראשי מידי יום, מהרגע שקמתי בבוקר עד לרגע שנעצמו עיניי. מילה אחת שלו יכלה לגרום לי אושר למשך יום שלם, ומילה אחרת יכלה לגרום לי להתכווץ, להסתגר, אפילו לבכות לפעמים. והוא לא ידע, ולא חשד בכלום. המשכתי להתנהג רגיל, אבל בפנים ליבי זעק. רציתי כל כך לספר לו, רציתי כל כך להגיד לו את האמת. אבל לא יכולתי, פחדתי מריחוק. פחדתי שלא ירצה לדבר איתי יותר כדי לא לפגוע בי, פחדתי שהוא יפחד בעצמו מהרגשות שלי ויתרחק. כל כך אהבתי אותו ולא רציתי לעזוב אותו. חששתי שהקשר יתפרק והוא יהיה לבד ולא יהיה אף אחד שיהיה לידו ויעזור לו כשיצטרך.
ואז קרה דבר צפוי, שאני לא צפיתי מראש. הוא מצא חברה. מישהי אחרת, לא אני. שמחתי בשבילו שטוב לו, שיש לו בחורה שמתאימה לו, אבל מבפנים הלב נצבט, הלב כאב, הלב נאכל. לאט לאט הריחוק שכל כך חששתי מפניו החל. הייתה לו בחורה חדשה שצריך לתת לה הרבה תשומת לב, מה שאומר פחות ופחות תשומת לב לי. הגעתי למצב שבו אני חייבת לספר לו, ולא איכפת לי מה יקרה כי הדבר שחשתי מפניו הכי הרבה כבר קרה. הרגשתי שבין כך או כך זה היה קורה. היה לי קשה לאזור אומץ ולהגיד לו את האמת, אבל בסוף, בעזרת כוחות עליונים עשיתי את זה. סיפרתי לו.
הוא לא חלם על זה, לא ציפה לזה, במיוחד לא ממני.. אני?! הידידה הכי טובה שלו? הבחורה הדתייה? זו שיודעת עליו הכל? גם את החלקים הפחות נעימים? תאהב אותו? הוא לא האמין.. הוא שאל אותי באיזה יום אחד "באמת התכוונת למה שאמרתי לי אז?", והמשיך "אבל זה כבר לא ככה, נכון? הרי אנחנו בקושי מדברים". הוא חשב שהרגשות שלי דעכו בגלל שיש ריחוק, הוא חשב, או יותר ניסה להאמין, שהרגשות שלי הם בר חלוף, הם לא חזקים מספיק או עמוקים כדי להישאר. אבל הרגשות לא נעלמו, ולא עזבו, עד היום הם שוכנים בתוכי, ולא מרפים. וקשה לי, קשה לי מאוד. הוא לא הבין שנתתי את כולי בשבילו,הוא לא הבין שיש בו חלק ממני.. לפעמים אני תוהה אם הייתי בכלל צריכה להתערב לו בחיים, אולי הייתי צריכה לשמוע לו עוד בהתחלה כשסירב לאפשר לי לעזור לו. אבל אז מייד עולים בי כל הזיכרונות, כל ההישגים וכל הדברים שבמשך יותר משנה הצלחנו להשיג יחד, ואז אני יודעת. שאני לא מתחרטת, לא על מעשה אחד לא על שעה אחת, לא על שנייה אחת. אני לא מוותרת על שום שמחה ששמחתי, על שום כאב שכאבתי, על שום פגיעה שנפגעתי. אני יודעת שכל כאב שאי פעם חוויתי ושעוד צפוי לי בגללו, וכל דמעה שבכיתי למענו, היו, ויהיו שווים את הכל!!! רק כדי לדעת שעכשיו יש בעולם עוד אדם שטוב לו, כדי לראות את החיוך המקסים שלו, ולדעת שהאדם הזה שאני כל כך אוהבת, סוף סוף מאושר...


אולי לסיפור שלי אין סוף כל כך טוב
אבל השנה וחצי האחרונות לימדו אותי כל כך הרבה
במיוחד כמה חשובה האופטימיות.

אז,

ltbgtשיהיה לכולנו בשנה הבעל"ט
רק טוב ואושר ושמחה, והרבה אהבה ltIMG SRC=images/icons/Bighearted2.gif border=0gt
וגם אם ניראה שהמצב לא טוב, תשמרו על החיוך והתקווה
ובע"ה יהיה טוב!
ltIMG SRC=images/icons/hb.gif border=0gt
אוהבת,
אני
25/08/2005
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • מישהו12/09/2005 בשעה 18:45
    7

    דבר דומה שקרה לי
    כל מילה שקראתי פשוט לקוחה מהחיים שלי
    היא דתיה לאומית ואני מסורתי
    היתה אהבה גדולה, עזרתי לה לצאת מכל משבר שהיה, דיברנו הרבה הכרתי אותה כאילו נפש תאומה. היה לי מעין טלפתיה - תמיד הייתי מתקשר כשהיא היתה זקוקה לאוזן קשבת, או בבעיה מסויימת.
    בתקופה שהיינו בתיכון הרגעתי אותה ושכנעתי אותה לא לעזוב את הדת ולהשקיע בלימודים.
    ואז יום אחד היא פשוט נפרדה ממני לאחר 6 שנים של היכרות, פשוט בשיחת טלפון אחת היא בכתה הודתה לי על כל הקשר שלנו ברכה אותי וביקשה לא לראות אותי או לשמוע אותי..
    היום אחרי 9 שנים שעברו מההיכרות - אני פשוט מתגעגע נאכל מבפנים ומרגיש מאוד מבולבל..
    עד היום אני לא מבין את הסיבה שהיא נטשה אותי
    התחושה שמלווה אותי שזכיתי למצווה, אשר נשלחתי לעזור לה, אני לא מצטער על כלום.
    אבל.. כאילו כל הצרות שהיו לה עברו אליי
    חוץ ממנה לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחת
    פתאום המקום הזה - כף הקלע עוצר אותי
    פתאום כשאני צריך שיקשיבו אין לי..
    למרות מה שעובר עליי אני דואג להסתיר היטב מהסובבים אותי, לשדר שמחה ואופטימיות.
    אני מאוד שמח עבורה ומתפלל שתצליח בכל התחומים. וככה גם את צריכה לחשוב, החיים האלו הם תיקון, כל מה שעובר עלינו הוא חזוי וידוע מראש , להתאהב אפשר גם כמה פעמים בחיים תרגישי טוב, תהיי שמחה עבורו גם אם ננטשת ותשארי מקסימה כמו שאת כי את בדרך הנכונה . :)

    הוסף תגובה
  • אני11/09/2005 בשעה 00:47
    6

    מקרה דומה
    שלום אני, זה מצחיק אבל גם אני חותם כך.
    קרה לי מקרה כשלך רק הפוף.
    בחורה שעברה חווית כמעט אונס ורצתה "לטפל" בעצמה. לא האמינה באף אחד ורק היתה עסוקה בנורא מכל.
    לקח לי שנתיים שלימות להוציא אותה מזה.
    לאחר מכן היא נקשרה אליי בצורה יוצאת דופן אבל משום מה הרגשתי שאנו לא מתאימים אז בקשתי ממנה להמשיך בחייה,תהליך שלא היה קל כלל.
    אנו ידידים היום (4 שנים), היא יוצאת עם בחורים ומבלה ומדי פעם אנו יוצאים רק שנינו ומדברים.
    תחושת השליחות גדולה אך כך גם תחושת הרצון למצוא את הפינה החמה שלך.
    אני מברך אותך על ליבך החם, הגדול והאוהב ומאחל לך למצוא את בר המזל שיזכה להשתכן בתוכו...

    הוסף תגובה
  • יעקב09/09/2005 בשעה 08:01
    5

    אשת חייל מי ימצא
    אני חושב שאת אשה מקסימה ויש לך מערכת נתינה שאין לכל אחד ותשמחי על זה ותשמרי על זה כי זאת מתנה מאיתו יתברך אני מאמין שהבן זוג שלך יהיה מאושר באשה כמוך אל תהיי עצובה שהוא הלך כי את פשוט פיתחת רגש מעל מה שצריך הוא לא היה הזיווג שלך לדעתי אים הייתם מתחתנים אז היה לכם הרבי צרות שלא היית יודעת מאיפה זה בה כי יש לך מכרעת נתינה גבוה ואת צריכה גבר יותר מסודר נפשית ושיודע להעריך אותך ולכבד על מה שאת נותנת ואת יודעת לתת אים לא את עלולה ללכת לאיבוד איתו והחיים שלך עלולים להתבזבז סטם וחבל . הרימי עניים למעלה ותסתכלי קדימה לבן זוג הבה עם מכרעת נתינה דומה לשלך ותיפרחו . בהצלחה מכל הלב

    הוסף תגובה
  • חיים09/09/2005 בשעה 03:47
    4

    לכותבת היקרה
    לאחר שקראתי את סיפורך המרגש אומר לך שאין סתם בעולם ו"מגלגלים זכות על ידי זכאי"
    האהבה שאת מרגישה לאותו בחור היא מכיוון שאת השקעת בו, כי זו היא מהות האהבה.
    פירוש המילה אהבה, הוא נתינה. כך ככל שאנחנו נותנים יותר לזולת כך אנו אוהבים אותו יותר. (גם כשאוהבים נותנים יותר).
    במשך הזמן התאהבת בו כי הוא היה "חלק מחייך" במשך תקופה, מה גם שתרמו לזה שיחות הנפש והפתיחות בינייכם.
    כי לדעתי קשר טוב הוא קשר שבו אפשר לדבר על כל נושא שבעולם (כמובן בלשון נקיה).

    עצם העובדה שהסכמת לתת מעצמך הרבה, גם בזמנים הקשים, ללא כל תמורה שהיא.
    מעידה על אישיותך המיוחדת ועל טוב הלב שיש לך. ולכן עלייך לשמוח על הזכות שניתנה לך להציל נפש מישראל, כי על זה נאמר "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".

    בקשר לזה שלא הלך בינייכם, אל לך להצטער כי ייתכן ולא הייתם מתאימים מכיוון שהוא בא מרקע שונה(הוא חילוני ואת דתיה). למרות שלדעתי כל עם ישראל שווים ללא קשר למוצא או דתי/חילוני.
    אך לעיתים לא ניתן לגשר על זה בחיי נישואים,
    כי כל אחד רגיל למשהו אחר וצריך רצון גדול בשביל להשתנות. (יש זוגות מעטים כאלו).
    אני בטוח שהבחור מעריך אותך על כל מה שעשית למענו, רק שהוא ראה את הקשר בצורה שונה, מה גם שאת ראויה להערכה זאת על מעשייך וטוב ליבך.
    לסיום, עמדת בניסיון שזימנו לך בהצלחה.
    אני מאחל לך שתמצאי בן זוג עם לב טוב כמוך,
    שיאהב אותך וישקיע בך כמו שהשקעת באחרים ואף יותר מזה, כי לדעתי את ראויה למישהו שירגיש אלייך "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו".

    המון בהצלחה...

    הוסף תגובה
  • ארי09/09/2005 בשעה 00:36
    3

    את נשמעת טיפוס מדהים

    לצערי רוב הבנות שאני מכיר רוצות בחור שיחזק אותן
    ולא מוכנות בכלל להשקיע בחיזוקים הדדיים

    הוסף תגובה
  • אנונימית08/09/2005 בשעה 22:13
    2

    תהיה חזקה

    הוסף תגובה
  • אילנית08/09/2005 בשעה 19:17
    1

    שלחי לחמך על פני המים כברבות הימים תיראינו|לב|
    יאוווו ממש רגישת אותי את בחורה מדהימה
    את מזכירה לי את עצמי
    ואת הקשר שהיה לי לפני שנתיים גם אני עשית הכול למען מישהו ובסופו של דבר התאהבתי אבל הוא התחתן בסוף עם מישהי אחרת והיום כשאני מביטה לאחור אני שמחה שזו לא אני ושבעצם היעוד שלי היה לעזור לאותו אדם
    תדעי שבזכות מעשייך ה` יזכה אותך לשמירה יום יומית בחייך ואת עוד תראי כמה שזה נכון וישלח לך זיווג הגון שיהיה איתך בטוב וברע בדיוק כמו שאת עשית בהערכה ענקית אליך אילנית

    הוסף תגובה