חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

מעניין ונוגע ללב

איתיאל_4478 איתיאל_4478

מעניין ונוגע ללב


קטגוריה: כללי


בס"ד

מעשה בשני בוגרים – איתיאל גבעון
אחד הדברים הפחות נעימים שעלולים לקרות לך, זה לשבת בסבבה לנסות להתרכז באיזו סוגיה, וכשסוף סוף מצליחים מגיע איזה חבר ונותן צ`פחה מאחורה לאמור – "מה המצב? אני כאן!". כל ההשקעה, כל הריכוז, נעלמים בין רגע. בערך כמו אלו שבבית המדרש `משנים פתאום מן המונוטוניות הכללית`, ובכך כל בעלי הקשיים בקשב ובריכוז בבית המדרש יוצאים מלימודם (ואני כנראה ביניהם). נו טוב, מה לעשות, לא נעצור את חדות הלימוד של האחרים בגלל שאנחנו "בעייתיים".

על כל פנים, הפעם זו לא היתה "צ`פחה" אלא הנחת יד. הנחת יד פרושו שעכשיו אני אסובב את הראש, מישהו נחמד ישב לידי עם חיוך עדין וישאל באופן ביישני – שייך להציע?... או באופן בדחני יותר – פנוי להובלה?... אז סובבתי את הראש, אך חיוך לצערי לא ראיתי. אפשר לומר שאפילו להפך. מה זאת אומרת להפך? – להפך - פירושו מבט עצוב, מבט עם דאגה וכאב בעיניים. זה היה ירחמיאל.
- "מה קרה?" שאלתי.
- ירחמיאל שתק לרגע ואז החל לדבר: "ת`שמע אחי, אתה חייב לנסות לעזור".
- "סבבה, אין בעיה אבל זה חייב להיות עכשיו באמצע הסדר?" – שאלתי.
- "נווו, באמת" הוא השיב בטון נעלב. "הייתי פונה אליך באמצע הסדר אם זה לא היה דחוף?! אני נוסע עוד מעט ללויה ולא אוכל לדבר אתך אחר כך. אתה יכול לעזור או לא?
- "למי, למה?" שאלתי בפליאה.
- "אל תשאל מה קרה", ירחמיאל השיב: "אתה זוכר את ארהל`ה ויהוידע?"
- "כן", השבתי, "מה שלומם, הכל בסדר?"
- "אז זהו ש..."
- "שלא", הוספתי אני. "מישהו נפצע, מת?"
- "לא, ח"ו, אבל המצב לא טוב. אני אתחיל בארהל`ה ואשתדל לומר רק את הנחוץ לעניין שיהיה לתועלת בלבד. אם אתה זוכר ארהל`ה עזב את הישיבה והמשיך לאוניברסיטה".
- "כן, בטח", אמרתי, "אני זוכר שהוא התייעץ איתי מה ללמוד. אין לי מושג למה הוא חשב שאני מבין באוניברסיטה מה לי ולמקום הזה?".
- "בקיצור", הוא המשיך, "ארהל`ה הכיר שם איזה מישהי... דווקא בחורה טובה, כך אומרים, חכמה, נחמדה, ערכית וכו` וכו`. אבל..."
- "כן תארתי לעצמי שזו המילה הבאה" אמרתי.
- "אבל לא בדיוק דתיה, או ליותר דיוק – חילונית". אמר ירחמיאל, ושתק לרגע על מנת לשמוע את תגובתי.
- "ארהל`ה?!" צעקתי מיד בספונטניות "חילונית?!"
- "ששש..." הוא סימן לי. "כולם שומעים אותך".
- "אופס, סליחה" מיד התנצלתי, וכאב עז חתך את בשרי בתחושה של עשיתי טעות נוראה של פליטת פה מיותרת.
- "כן, חילונית" הוא הוסיף. "תשמע, הם לומדים ביחד בפקולטה, ואתה יודע איך זה... בהתחלה לומדים ביחד... עניינים לימודיים... אח"כ נקשרים, ואז... חברים, מה לעשות זה לא פשוט".
- "טוב, עד כה לא כל כך נורא", אמרתי, "אפשר עוד להחליט לקום ולעזוב!"
- "כן, אבל זה לא כל כך פשוט, זה כבר הסתבך מעבר", אמר ירחמיאל בטון מודאג. "הם חברים כבר זמן לא קצר. האמת, אני מבין אותו. היא באמת בחורה מיוחדת מבחינת אישיות ומידות".
- "פגשת אותה!?" שאלתי.
- "כן, פגשתי אותו ואותה ביחד בתחנה המרכזית, כשחיכיתי לאוטובוס. "דברנו יחד איזה שעה וחצי".
- "נו, אז מה הסתבך?" שאלתי, תוך מחשבה תכלע`ס תגיע לעניין שאראה במה אוכל לעזור...
- "אז זהו, שבהתחלה הכיוון היה שהיא תתחזק, שהיא זו שתנסה להתקרב אל הדת, אל התורה, ואכן כך היה. ארהל`ה כזכור היה בחור חריף, מאלה שמבינים מהחיים שלהם", הוא הוסיף.
- "כן, אני זוכר", אמרתי וחייכתי.
- "בקיצור, הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט. היא באה מעולם אחר, הנפש שלה בנויה אחרת, היא חונכה אחרת. עם הזמן ארהל`ה נמשך דווקא לכיוון שלה. עד כמה שהבנתי ממנו בשיחה אישית שהעברתי איתו אח"כ על העניין, הוא עמד בניסיונות לא קלים. עמד ועמד, עד ש..."
- "מה? עד שמה?" הפצרתי שימשיך.
- "לא משנה, אתה יודע למה אני מתכוון" ענה ירחמיאל בטון שאומר: מה איתך אנחנו מדברים לעניין או שאתה נגרר לי לשיחות ירודות, ואי אפשר לדבר אתך על דברים רגישים.
- "כן, עזוב, לא משנה", חשבתי תוך תחושת חרטה על ההיגררות. "נו, אז למה שלא יקום ויעזוב אותה עכשיו, מיד?!" תמהתי.
- "נו, באמת" ענה ירחמיאל בטון כועס, "לא ציפיתי ממך להיות כזה מנותק. אתה יודע איך זה, כשנופלים - מרגישים כל כך רע כאילו אין שום דרך לשוב..."
- "אה, צודק"... מיד עניתי כמבין שלא אצא עד כדי כך טיפש.
- "וההמשך גם הוא ברור... עם הנפילה חשים כישלון שמביא לתחושות לא קלות. האדם נמצא במלחמות נפשיות עמוקות בין חשקיו ובין תפיסתו, והנפילה נותנת תחושה שהכול שקר, שאי אפשר להתמודד".
- "כן", הוספתי, "ואם אי אפשר להתמודד, אז התחושה הבאה היא שהכול שקר, ואז לפעמים מתווספת תחושה של פספוס, ובזבוז אנרגיות של כל השנים עד עכשיו, מה שעלול לעורר גם שנאה לעבר".
- "כן", ענה ירחמיאל, "אבל לא אצל ארהל`ה, ב"ה. ארהל`ה פשוט מרגיש שאין לו עוד תקנה, שאפילו אם הקב"ה יסלח לו - הרי שהוא לא יסלח לעצמו".
- "אוי, לא נעים", אמרתי, ואז נזכרתי - "ומה עם יהוידע? אמרת משהו על יהוידע, לא?"
- "כן, גם הוא..." ענה ירחמיאל במלמול.
- "מה גם הוא? הוא לא באוניברסיטה, הוא בצבא?" אמרתי בפליאה.
- "כן", הוא השיב, "אבל גם הוא הסתבך".
- "איך הסתבך?" תמהתי, "אין אצלם בנות בכלל, תאמין לי, המקום הכי קדוש שיש" הוספתי עם חיוך.
- "כן, אבל לא כל הנפילות קשורות דווקא לענייני הנשים יש עוד גורמים המנתקים מהקודש", הוא ענה. "יהוידע קצין בנח"ל, הבנתי שהם עובדים חבל על הזמן".
- "כן, שמעתי על כמה פעולות שלהם", אמרתי.
- "כן גם אני", אמר יצחק, "בקיצור... גם אותו פגשתי, הייתי בשבת אצל דניאל, והוא גם היה שם, אצל דודים שלו".
- "מה, יש לו דודים בירושלים? לא ידעתי!"
- "כן. לפני חצי שנה הם עברו לשם. בהתחלה היה לי מוזר לראות אותו בלי כיפה, חשבתי שזה בגלל הרוח, הוא תמיד העדיף לשים את הכיפה בכיס כשהייתה רוח".
- "כן", אמרתי, "אני זוכר שהוא סיפר לי שהוא איבד את הכיפה שאמא שלו סרגה לו בגלל הרוח, והיא כל כך נעלבה - שמאז הוא תמיד שם אותה בכיס כשיש רוח".
- "בקיצור", הוסיף ירחמיאל, "הצעתי לו סיכה, כי חשבתי שזה לא בכוונה, אבל אז הוא חייל בחיוך נבוך ואמר: "לא, אין צורך. לא שיפריע לי `לֵדֵרְדוֹס`, אבל אין לי כיפה". בהתחלה שתקתי איזה חצי דקה, הייתי המום, זה בא לי די בהפתעה. אח"כ התחלתי לשוחח איתו, `לחקור אותו`, על מה ולמה? יהוידע סיפר לי שבתקופה שהם היו בלחץ של עבודה לפני חצי שנה בערך הוא שכב כל לילה במארבים, ובימים הוא בקושי ישן. כל הזמן תדריכים".
- "כן, גם לי הוא סיפר את זה בזמנו", אמרתי.
- ירחמיאל הוסיף - "בכל אופן, לפי מה שהבנתי לא היה לו יותר מדי זמן להניח תפילין אם בכלל, ושלא נדבר על תפילה - בערך חודשיים הוא לא נגע במשפט מהסידור".
- "נו, אז מה!" התקפתי - "הוא עסוק במצווה כללית כל כך, למה הוא חושב שזה לא בסדר שהוא לא הניח תפילין?" הקשֵיתי בכעס שבשורשו חידלון, או חוסר אונים.
- "זה לא כל כך פשוט", השיב ירחמיאל, "תמיד `חונכנו` שתפילין ותפילה אלו שני יסודות ברורים כל כך, פשוטים כל כך, מי שלא מניח תפילין..."
- "פושע ישראל בגופו" - סיימתי אני.
- "כן, נו, אז אתה מתחיל להבין מה הוא מרגיש?" הוסיף יצחק. "תשמע, זה לא נעים. הבנתי שהוא חש מנותק כל כך, לא היה די לו להתחבר אל הקודש דרך המצוות הכלליות בהם הוא עוסק, ואחרי שבבסיס המחשבה שלו מונחת הנחת יסוד מוטעית כאילו הוא פושע ישראל בגופו, כמה שניסיתי להסביר לו שלגביו זה לא נכון - זה לא עזר! כך הוא מרגיש וזהו! מה לעשות, מי שמנותק - מנותק. קשה לחזור כשמרגישים "פושע ישראל בגופו" ועוד יותר כאשר הנפש עצמה הולכת ומתנתקת. אם לא מקשרים את האמונה הכללית כל הזמן אל החיים, מאבדים אותה, היא נשארת מנותקת, אבסטרקטית".
- "אבל כל פעולה שלו בצבא גם היא מצווה, למה הוא לא מבין את זה?" שאלתי.
- "שאלתי אותו את אותה השאלה", ענה ירחמיאל, "אבל הוא לא השיב. כנראה שזה לא מספיק מופנם אצלנו. הרי כל הילדות חונכנו אחרת, רק בישיבה נפתחנו לתפיסות מקיפות יותר, והוא הרי עזב את הישיבה אחרי שנה בלבד מה שאומר שבסך הכול שנה הוא "מכיר" את ההבנה היותר כללית. קשה לצפות הרבה מהיכרות שכלית שעדיין לא חדרה אל עומק הנפש".
- "אוי, מה נעשה?" שאלתי בכאב. "אתה יודע מה, לא שאני מחלק, אבל הוא בניגוד לארהל`ה לפחות עוסק במצווה אחרת חשובה לא פחות - ואולי אפילו יותר. אפשר להתנחם בזה".
- "מה פתאום!" צעק ירחמיאל בכעס. "מה, וארהל`ה לא עוסק במצווה חשובה?!" "אתה רואה?" הוא הוסיף - "גם אצלך התפיסות עדיין לא מספיק מושרשות. אתה מכיר את החת"ס שאומר שכל מי שעוסק בישוב הארץ - עוסק במצווה, ואתה מכיר את תפיסת הרב לגבי החול בארץ ישראל, ובכל זאת לא הגדרת זאת כמצווה!".
- "תפסת אותי", אמרתי, "הרי אפשר לומר שאפילו אין הבדל בין מי שעוסק בישוב הארץ בחייו הפרטיים כביכול, מזה שעוסק בצבא שנראה כחיים כלליים לגמרי".
- "כן, יש כאן דקויות", הוסיף ירחמיאל. "לא פשוט. בכל אופן תעשה טובה תדבר איתם, אולי איתך הם יפתחו ויקשיבו. אליך הם היו יותר קשורים".
- "כן, אני עדיין בקשר איתם", אמרתי, "לא יומיומי אבל בקשר. אנסה לומר מה שיש לי בעניין".

בשבת חופשית נסעתי הביתה ציפיתי לפגוש את ארל`ה. `אולי אוכל לעשות משהו` – חשבתי. מי יודע ואם לא אצליח אולי לפחות בי עצמי יכנסו הדברים יותר. ביום שישי הרמתי אליו טלפון:
- "ארל`ה מה המצב?"
- "מי זה?" הוא שאל.
- בוינ`ה ימעליב! מה אני לא במזוהה שלך? זה איתיאל!" – נעלבתי.
- לא, פשוט נהרס לי הצג" הוא ענה.
- "טוב" אמרתי. "תגיד מה אתה עושה מוצ"ש?"
- "תשמע" הוא ענה, כנראה שאני עסוק.." שוב נעלבתי – "מה אין לך זמן בשבילי?" שאלתי "אולי לפחות קצת?"
- האמת היא ש... אתה יודע מה? אני פוגש את חברה שלי ב 23:00 אולי לפני כן נפגש."
- "סבבה" אמרתי "סבבה".
סגרתי את הטלפון... והרהרתי בנושא. כל השבת חשבתי: מה יהיה, מה אומר לו? הרי אני כלל לא מכיר את המציאות בה הוא חי, לפחות לא באותו חוזק, ולא מבחינה נפשית. לא די בהכרות שכלית כדי לדעת כיצד לפטור. כל אחד מאיתנו אולי עובר התמודדויות דומות אבל להתמודדויות כשלו ב"ה לא כולם מגיעים. בתפילות בשבת התפללתי שה` יעזור לי שאדע מה לומר שדברי ימצאו מקום בליבו. הבנתי שקודם כל הם צריכים להיות בליבי ורק אז יש סיכוי שאוכל להעביר אליו את מה שאני חושב.
במוצ"ש נפגשנו. השעה הייתה 10:00 התחבקנו הבאנו כמה צ`פחות ידידותיות זה לזה והחלטנו לשבת איפה שהו. בחרתי אני איזה בית קפה מסוים כשר כמובן וגם לא יותר מדי המוני, לא רציתי שכל רגע יופיע חבר אחר שאני או הוא מכירים. הרי לא כל החבר`ה שלנו בני"שים, ויש כאלה שמה שיש להם לעשות במוצ"ש זה ללכת לסובב כפיות בבית קפה.
התיישבנו והתחלנו לשוחח. תוך כדי שאנחנו מספרים זה לזה חוויות אני מהישיבה והוא מהאוניברסיטה הזמנו קפה. ארל`ה תמיד היה שותה את הכפה שלו בלי סוכר כך היה ידוע בישיבה, אלא שאני אף פעם לא ראיתי את זה בפועל. פתאום היום בעוד אנחנו יושבים המלצר הביא את הקפה וארל`ה התחיל לשתות בלי להוסיף סוכר.
- "אז זה נכון מה שאומרים עליך .." אמרתי.
- ארל`ה היה בטוח שהתכוונתי לעניית החברה והנפילות ואמר בטון כועס ומטיף מוסר: "אז כבר מרכלים עלי בישיבה אהה..".
- מיד הבנתי שהוא לא הבין נכון ותיקנתי: "לא, לא התכוונתי בכלל לעניין הזה התכוונתי לקטע עם הסוכר. אבל אם כבר העלית את העניין אז כן. אוו אולי יותר נכון – לא. לא מרכלים אבל כן כואב לחבר`ה הם חושבים מה בידם לעשות אם בכלל. יש שאפילו מטילים את האשמה אם אפשר לומר כך על עצמם. `לא שמרנו איתו על קשר` או כל מיני אמירות שונות. אנשים לא הפסיקו להאמין בך בכוחות שלך תמיד החזיקו ממך ועדיין מחזיקים. חבל שאתה דווקא זה שלא נותן לעצמך קרדיט. תמיד היית ענו לגבי היכולות שלך אבל עכשיו זה לא הזמן."

ארל`ה ניסה לומר משהו לא היה ברור לי מה זה היה משהו כמו אנננ אמממ אך פתאום הוא פרץ בבי. לא היה לי נעים מכל הכיוונים הסתכלו עלינו מזל שיחסית בית הקפה היה ריק. המלצר כבר חשב שהקפה לא בסדר ואמר: "עזבו אל תשלמו לא נורא". לרגע שמחתי אבל בסוף הוצאתי את הארנק מהכיס ושילמתי. אמרתי לארל`ה: "בא החוצה נמצא לנו מקום יותר נוח". יצאנו החוצה ארל`ה התחיל אט אט להירגע וכשהגענו למקום ריק מאדם שאל:

- "אז מה אתה אומר מה אני יכול לעשות? מה אומר לה` מה אומר לחברה מה אומר לחבר`ה ויותר מהכול מה אומר לעצמי? אני אדם אחר, לעולם לא אהיה טהור כשהייתי אם בכלל הייתי...". כך השאיר ארל`ה את השאלה באוויר והחלטתי לומר לו איך אני רואה את הדברים.

ההתמודדות - מהות העולם.
- "תשמע" אמרתי: "אני חושב שישנה תפיסה לקויה מסוימת - כאילו נפילה היא סוף החיים. במיוחד אם החטאים והנפילות אינם בינם לבין עצמנו, אלא מפורסמים אצל אנשים נוספים. אני חושב שבאיזה שהוא מקום יש לראות את הדברים להפך! אם אדם נופל סימן שהוא חי. חיים פירושם שיש בחירה - ובחירה בין טוב לרע, שלפעמים אפילו לא ברור כל כך המרחק ביניהם זו התמודדות. הרב באגרת עט` כותב: "האדם לא נברא ג"כ באופן כזה שלא יחטא כולו, כי אם שיזהר מן החטא, ואם ישגה ויחטא ישוב. התשובה בעצמה היא גם כן התעוררות חיים נפלאה... ההריסה שלצורך בנין גם היא בניין תקרא."

בתורה כתוב: "ובחרת בחיים". הייתי מפסק זאת כך: ובחרת – (סימן שאתה) בחיים. נכון, ישנה מעלה גדולה מאוד בלהיות קדוש וטהור, רחוק מכל נפילה, כפי שאומר הרב חרל"פ על הפסוק "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... לא ישב... לא עמד" – "מצד האושר הכללי הוא האיש אשר מעולם לא הלך בעצת רשעים ולא עמד בדרך חטאים... לא נגע מעולם בשום דבר רע... הולך, עומד ויושב לא נאמר, כי אם "אשרי האיש אשר לא הלך (לשון עבר)". ואכן, רק זו טהרה עליונה. אך מהות העולם הזה היא העשייה מתוך התמודדות - "אשר ברא אלוקים לעשות". האיש אשר עליו מדבר דוד המלך הוא אולי "ה` איש מלחמה" - אין איש אלא הקב"ה. אבל אנחנו - שוכני ארץ - אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא! אין!! כל אחד במדרגת ההתמודדות שלו. האר"י מעיד על עצמו בשער הגלגולים שאל לנו לקנא בו, כיוון שהוא נשמה אחרת ותפקידו לתקן תיקונים אחרים בעולם, התמודדותו הינה שונה בתכלית מזו שלנו.

הבחירה - מקור החיים.
ה"משך חכמה" כותב בהקדמה לספר שמות שעיקר העבודה הוא לשעבד את הבחירה לרצון ה`. צריך לבחור לרצות את ה`, אבל צריך לבחור. מי שאינו בר בחירה - אינו חי. במושגי החיים של העולם הזה. למלאכים אין בחירה - לנו יש. וכדברי הרב באורות - אנחנו גדולים מן המלאכים. "שבע יפול צדיק וקם", "כי נפלתי, קמתי - ה` אור לי". הקימה מן הנפילות גם היא עבודת ה`. אדם הראשון נפל, גדולי עולם נפלו - אמנם במדרגותיהם הם, אבל אנחנו במדרגותינו אנו. עלינו להתחזק עוד ועוד ולהבין שבדיוק בנקודת הבחירה מונחים אוצרות ועוצמות החיים.

אסור ליפול בכוונה! הנפילה היא בדיעבד, אבל גם הדיעבד הזה יש לו מימד של לכתחילה מצד ההסתכלות היותר כללית. כשהאשים הקב"ה את אדם הראשון (בתרגום חופשי) - מדוע חטאת? עכשיו תמות! ענה לו אדם הראשון: "אל תספר לי שאני אשם, כבר בתורה שקדמה לעולם כתוב `אדם כי ימות באוהל`". כלומר אתה (הקב"ה) כבר ידעת שאני אחטא וידיעתך אינה ידיעה חיצונית אלא אתה הנחת בי את היכולת לחטוא סימן שאתה חלק מהחטא, חלק מהדיעבד. ישנו מימד מסוים שהדיעבד הוא לכתחילה. מבחינתנו דווקא נקודת הבחירה היא הטוב שאנו מקבלים מה` ועלינו לנצלה לטוב, ושוב לבנות ולהבנות.
איי, מה אומר לעצמי? מה יגידו אחרים? "אל יבוש מן המלעיגים"! הקב"ה אומר: "שובו אלי ואשובה אליכם". שובו אלי - ושוב אהיה בתוככם. מתוך כך - תהיו מלאים בעוצמות נוספות לשוב אלי עוד.

הגמרא (ביצה ל"ב) אומרת: "ג` חייהן אינם חיים: המצפה לשולחן חברו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שייסורין מושלים בגופו. ויש אומרים אף מי שאין לו חלוק אחד".
כל אלו אין להם בחירה - העני - חשוב כמת, אין הוא יכול להחליט מה לאכול - מה שנותנים לו הוא אוכל. אכן כל עניין העולם הזה, כל עניין הבחירה היא על מנת שלא נאכל לחם עוני, שלא נקבל מתנות חינם. כך גם מי שאשתו מושלת עליו - הוא מנוע מלגלות את כוחותיו שלו. הוא חי את חייה ולא את חייו, או ליתר דיוק כפי שאמור להיות - את חיי שניהם יחד. זה שייסורים מושלים בו מנוע מלזוז הוא מניע את ידיו לצד ימין - כואב לו, הוא מבקש להזיז את רגליו לצד שמאל - גם את זה הוא לא יכול. השיתוק הוא צער נוראי שאין דומה לו. חוסר אונים הוא התחלת המוות. גם זה שיש לו חלוק אחד - מסכן. הוא לא יכול לבחור. בחירה = חיים. בחרנו ברע? נורא, אבל זה לא הסוף. אפשר לתקן. אסור להתייאש. אסור לפתח תפיסות עולם שקריות רק בגלל שנפלנו. צריך לשוב ולקום.

אין פגיעה בנשמה.
נקודה מחזקת נוספת אומר "נפש החיים". כאשר אדם חוטא הוא פוגע בעולמות עליונים, אך חסד עשה הקב"ה עמנו לבל נפגע בנשמה הטהורה. כאשר אדם חוטא הוא כמעט ואיננו מחובר לנשמה - לשורשו האמיתי. הקב"ה מנתקו ומשאיר לו רק נקודת חיבור דקה מן הדקה - כך שאין פגיעה בעולמות העליונים.

פרופורציות חברים, פרופורציות!
יותר מכך: בדורות הקודמים היו אנשים גדולים - גדולי עולם. כגודל האדם כן גודל השפעת מעשיו - לחיוב ולשלילה! בכל כך הרבה מקורות מוזכר כמה שאנחנו קטנים ביחס לדורות קודמים. הבה ניקח זאת גם לצד ההפוך - גם הפגיעות שלנו, גם החטאים שלנו - פחות משמעותיים. לא שמותר ליפול! אך ראיה פנימית זאת, מוסיפה אומץ לשוב אח"כ מתוך גדלות לשוב ולתקן את הרעות שפעלנו.

חטאי דורנו.
עניין נוסף חשוב הוא שחטאינו, כפי שמובא ברז"ל, נובעים מתוך גדלות. כך מקובלנו על דורנו אנו. האדם לא חטא מתוך רצון להרע, אפילו אם הוא אומר את זה - זה שקר! בדורנו אדם חוטא כיוון שהוא מנותק. ניתוק זה נובע מגדלות. האדם בדורנו מקושר בנשמה שהינה גדולה על המציאות הקשה, ובאמת קשה לפגוש את ה` בפרטים אשר פעמים רבות נראים כסותרים. חטא בדורנו זה משהו אחר לגמרי, זה חטא של גדלות, חטא של רצון להתקרב אל ה` (עפ"י תורת הרב והרב חרל"פ זצ"ל). לא ארחיב כאן בעניין זה, יש מקום להתעסק בתפיסה עמוקה זו בפני עצמה, אך הברור הוא כי ב"ה אנחנו אנשים חיים, בוחרים, ומתמודדים. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן!

לנצל את הנפילות לטובה.
אין אדם עומד על דברי תורה! אין! יש צד בבעלי תשובה שהם גדולים מצדיקים גמורים. צדיק גמור - הוא גמור! הוא לא מתקדם. בעל תשובה כל הזמן מתקדם. הדינמיקה שלו היא דינמיקת החיים. "רצוא ושוב כמראה הבזק". אשרינו שחיינו הינם חיים. עלינו להנות מהמתחים, מהקשיים, מההתמודדויות".

סיימתי את דברי לא האמנתי שכל הדברים הללו נמצאים בתוכי הם פשוט זרמו החוצה לרגל המצב אליו נכנסתי. בהתחלה ארל`ה ניסה להסביר לי את הקושי שעומד מולו, את מאמציו הנפשיים, את הנסיות להוציא את הראש מעבר למים, אך ללא הואיל.
- "קשה לי הוא יבב, קשה לי אני לא יודע מה לעשות"
שררו בננו כמה דקות של שקט, ולפתע קם ארל`ה ואמר:
- "אני עוזב"
- "מה, את מה?" שאלתי.
- "את האוניברסיטה". הוא השיב, "את החברה, אני חוזר לישיבה"
- "אל תהיה פזיז מדי" השבתי. חששתי שזו אחת מההצהרות שמצהירים ברגע של התעלות ואחר כך כשלא מצליחים רק נופלים יותר. האמת שמעבר לפחד הזה היה ברור לי שמהרצאה כמו שהרבצתי בארל`ה לא חוזרים. זה יכול להיות נבך אבל מציאות החטא מסובכת ממה שניתן לצייר. אבל לארל`ה היה ברור שאני הולך לכתוב עליו בעלון ושאסור לו לאכזב אותי לכן הוא התעקש:
- "לא! אני רציני, אני חוזר לישיבה. אני רוצה לשוב ולהתקדש. אני רוצה לשוב ולתקן לי את הנפש.לא שלא אחזור אחר כך לאוניברסיטה", הוא הרגיע, "אבל אחר כך. עכשיו זמן לתשובה."

אופטימי אהה? ובכן מה לעשות שכך חייבים לגמור סיפור... אי אפשר לסיים ברע. אני יודע שלא רק מילים מוציאות אדם מן המקום בו הוא שבוי, אך מאידך ב"ה רובנו לא במקומות רחוקים כל כך ומסובכים כל כך. לא השתמשתי בדוגמאות קיצוניות על מנת ליצור עניין כיוון שאין זה מתאים לבית מדרש לשווק את תורתו. הסיבה שהשתמשתי בדוגמאות קיצוניות היא שכל שרבים מאיתנו מכירים אנשים כאלה, ולפעמים יש נטיה לשגות במאבקים שלהם. אך יותר מכך יש שלסיבוכים הקטנים שלהם מייחסים קושי כאילו מדובר במקרים מעיו אלו שהבאתי במאמר. אני חושב שהרעיונות המסתתרים מאחורי המאמר חשובים. חשוב שהם יהיו טמונים בנו עמוק כתרופה המוקדמת למכה. ובע"ה כלל לא נזדקק להם.

חבר`ה. אסור שמהמאמר הזה ישאר רק הרושם החיצוני של הסיפור. כפי שאתם שמים לב ליהוידע לא התייחסתי. אתם אלו שתתנו לו את התשובה. אתם עכשיו בצבא ואתם אלו שתבהירו עד כמה הקישור למצווה כללית הנה חלק מעבודת ה`, עד כמה חשוב לחבר את התפיסות העליונות עם המעשים הקטנים ועד כמה חשוב להתגדל שנים בתפיסות עולם כלליות. בהצלחה...

אוהב איתיאל
(מה רק לאבנר מותר?)
29/10/2004
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • אוריה01/12/2004 בשעה 19:10
    3

    נפלא.
    הצלחת להושיב אותי לקרוא עד הסוף. קודם כל, קבל ח"ח על האורך (רק בשביל להקליד הכל צריך סבלנות) ובכלל על הנושא, העיסוק בו ובכלל.
    אורייה

    הוסף תגובה
  • בחור .29/11/2004 בשעה 20:13
    2

    תגובה

    ישר כח.

    תעשה נוסח מקוצר של זה ותפרסם בעוד מקומות.

    הוסף תגובה
  • רחל25/11/2004 בשעה 00:32
    1

    להתאים לדור `האינסטנט` כי זה חשוב!
    מה שאתה כותב מאוד נכון ומענין אלא שלדעתי אים תתמצת את הרעיון יהיו לך יותר קוראים וזה חשוב שיקראו ! כי בדור האינסטנט אין לצעירים סבלנות!

    הוסף תגובה