חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

אמונה - ברור מעניין אבל ארוך מי שרוצה - לימוד תורה (לא מוגה)

איתיאל_4478 איתיאל_4478

אמונה - ברור מעניין אבל ארוך מי שרוצה - לימוד תורה (לא מוגה)


קטגוריה: כללי


בבואנו לעסוק בענייני מחשבה ואמונה עלינו לגשת אל השאלות הבסיסיות ביותר. את האמונה יש לבנות קומה על גבי קומה, ועל כן נדון תחילה בעצם מציאות הבורא והשגחתו. אלא שלפני שניגש להתמודד עם השאלה הבסיסית והיא – האם יש אלוקים, האם קיים איזשהו כוח עליון, נזכיר כי ישנן שתי דרכים שונות לעשות זאת. האחת היא דרך המדע והפילוסופיה. הר"ן בדרשותיו (הדרוש התשיעי). קובע כי האמונה בעצם קיום הבורא ניתנת לבירור שכלי עד כדי כך שאפילו עובדי עבודה זרה מאמינים בכך. כל מחלוקתם הינה רק לגבי השגחת הבורא, לא על עצם קיומו (ומיותר להרחיב על כך בשלב זה). גם הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ב`, ט"ז, י"ט ועוד) מביא מספר הוכחות לחידוש העולם בדרך הפילוסופיה. אלא, שדרך זו חסרה היא, כיון שאף אם קיים איזה שהוא כוח עליון הרי שאין אנו מחויבים כלפיו, ואפילו אם קיים, מניין לנו שהוא משגיח? לכן, הדרך בה אנו נתמודד עם השאלה הינה דרך המסורת והיא דך ההתמודדות של ר` יהודה הלוי בספרו "הכוזרי".
בהסתכלות ראשונית נראה כי כל המעשים אשר אנו עושים הנם טיפשיים וחסרי כל תכלית, עובדים לשווא ואין שומע. ובכלל – נראה כי אנו חיים בעולם של דמיון, תולים עצמנו בתקוות שווא, בורחים מן המציאות הקשה העוטפת אותנו אל כוח עליון שכלל איננו קיים. יש שהגדילו לומר כי הדת היא מעין אופיום להמונים.
ועוד נשאל:
- אפילו אם נאמר כי יש אלוקים, וכי למה לנו לעבוד אותו?
- מה הקשר שלו עם ברואיו בכלל, ואתנו בני האדם בפרט?
- מהן ההשלכות של מעשינו על עצמנו ועל העולם כולו ומדוע שמעשינו בכלל `ישחקו תפקיד` אצלו?
- האם ישנו מעשה מסוים הנרצה לפניו, או שמא אין זה משנה כלל מה יעשה האדם?
נגדיר בקצרה את שורשי השאלות שהזכרנו: א. האם קיים? ב. האם משגיח?
כבר הזכרנו כי מול השאלות שהצבנו ועוד שאלות נוספות בהן ניגע בהמשך, עלינו להתמודד בכמה מישורים: א) המישור השכלי, ב) המישור הרגשי.

נראה הדבר כי דורנו `נגוע` יותר במישור השני – הרגשי. אנו שומעים שוב ושוב אנשים האומרים `אני לא מתחבר`, `זה לא מדבר אלי` ושאר ביטויים מעין אלו הנראים כקשורים אל ההיבט הרגשי. ובאמת, החלק הרגשי בעבודת ה` הינו חשוב לאין ערוך. אדם לפעמים עובד את ה`, אך שלא מתוך שמחה . עבודת ה` שלא מתוך שמחה הינה מסוכנת במידה מסוימת. ראשית מצד זה שאדם לא יכול לחיות בעצבות מתמשכת, עבודה מעצבות עלולה לגרום לעזיבת הדרך בה הוא נמצא כעת. אך יותר מכך – עבודת ה` שלא מתוך שמחה מראה על טעות בשורש! האדם נמצא במציאות מסובכת: מצד אחד הוא מאמין, אך מן הצד השני הדברים נראים לו טיפשיים. הוא מרגיש קטן ומוגבל. הוא לא מבין לשם מה כל הסיבוך הזה, שלא לדבר על כך שהוא מנוע מלעשות כל מיני דברים בהם הוא חושק (וראה הערה 2).

פעמים רבות יוצא לי לשוחח עם אנשים שונים בענייני אמונה. בשיחות שכאלה ישנה תופעה חוזרת: אנשים שבתחילה יוצאים בצורה נחרצת כנגד התורה, המצוות, ואלו המייצגים אותם, פתאום משנים את תדמיתם, פתאום מתחילים להתעניין, לשאול, ללמוד ואף לנבוע מתוכם עצמם. נחשפת אצלם אהבה פנימית אמיתית לתורה. מקרים שכאלה מצביעים על כך שהפן הרגשי הינו מושפע מאוד מן ההתבוננות העיונית השכלית, אותה רבים נמנעים מלעשות. - המניעה הנה לפעמים בשל חוסר זמן והתעסקויות כאלה ואחרות, לפעמים בשל עצלות, ופעמים בשל פחד: `מה יקרה לי`. במקרים מסוימים אף יש זלזול, אך גם הוא נובע לרוב מתוך חוסר ידיעה (כפי שנראה בהמשך).
רוב רובם של בני האדם שבויים בד"כ בעליות וירידות יום יומיות בתחושת הקרבה לקב"ה. גם המאמין הכי גדול, המאמין בכל ליבו בקב"ה ובהשגחתו, נמצא בהתמודדויות . לא בכל רגע ורגע אנו חשים את קירבת אלוקים. יש רגעים של ניתוק, `רצא ושוב כמו הבזק` (עפ"י יחזקאל א`, יד). אם היינו חשים את הבורא אתנו בצורה ממשית ומוחשת בכל רגע ורגע, הרי שלא היינו מסוגלים לפעול דבר כנגד רצונו, ולמעשה היינו קפואים ולחיינו לא הייתה כל משמעות . אי אפשר לראות את האמת מול העניים ולחטוא, כך שברור כי כל חטא בא מניתוק מן הקב"ה, מהיעדר אמונה. כלומר: יש דרגות בהופעת האמונה. על אף שהאמונה בכל מקרה קיימת בפוטנציאל (כפי שנראה מההמשך), הרי שיש לפעול על מנת לגלות אותה גם בפועל. החובה עלינו היא לאמת אותה עד כמה שאפשר לידיעה (עיין בספר הכללים לרמח"ל עמ` שמ"ט, וכן בהקדמת המשך חכמה לספר שמות), כאשר לעולם לא נוכל לומר שכבר סיימנו להשיג את הקב"ה. הרי הקב"ה הנו מעל להגדרות הנתפסות בשכלנו, הוא אין סופי. אין לנו מושג בעצמותו, כי אם מצד התגלותו אלינו, ועל כך נרחיב בהמשך.

נקודה נוספת המעיבה על שלוותנו ונושפת בעורפנו הנה קיומם של עובדי הדתות האחרות: בין המשתחווים לפסלים, ובין הנצרות והאיסלאם, מעוררים בנו את התמיהה:
במה הם טועים יותר מאתנו?
אם מה שהם עושים זה שטויות אולי גם מעשינו אנו?
ואולי בכלל האמת מתחלקת בין כולם?

[יש להעיר אולי, כי אנו פותחים כעת בברור של דברים ארוכים ומסובכים, וודאי שלא נקיף את הכל, ננסה רק לתת מעט `אור חדש`, ראיה חדשה, או תפיסות שיש שכלל לא נפגשו איתן. אך לא נפטר מן החובה והצורך להמשיך לשאול להעמיק ולברר. מעבר לכך שלשאול ולהעמיק זו חובתנו, הרי שלפעמים הבנה לא נכונה וקושיות גורמות להחלשת האמונה. ועל כן, אין זה נכון להתגדר במידת הפחד וההשתקה (עיין באר הגולה עמ` ק"נ). לא נברר כל נקודה עד פרטי פרטיה, אלא נבין את העיקרון ונוסיף דוגמא או שתיים. לא ניגע בכל הסעיפים והפרטים הקטנים, הנובעים מהעיקרון הכללי, כיוון שזו מלאכה שאין לה סוף .]

מצד ההגיון הפשוט היה עלינו להתחיל בבירור הנצרות או האיסלאם, הנראות כמצליחות יותר, שהרי הן תופסות הרבה יותר אנשים המאמינים בהן. וכמו שאכן עשה מלך כוזר (כוזרי א`, ד). אלא שבשל מספר סיבות לא נעשה זאת:
א. מלך כוזר שם (לבד מן הסתירות הקונקרטיות לנצרות והאיסלאם בעצמם), נתקל שוב ושוב בכך שבסיסן של דתות אלו הנה היהדות , והוא הבין שיש ללכת קודם כל אל השורש! לכן, נחסוך מעצמנו את `התלאות` ונלמד ממנו לקח (ראה כוזרי א`, י). אי אפשר ללמוד מתמטיקה גבוהה לפני שלומדים קודם כל את החשבון הפשוט, את הבסיס, כיוון שצריך לשים לב שלא סותרים את מה שאמרנו קודם. המעיין בתורה שהיא השורש גם לשאר `הדתות`, כפי שהן בעצמן מודות, מבין שאין לנצרות ולאיסלאם כלל מקום בעבודת ה` באמת. הנצרות והאיסלאם רק משחקות את תפקיד `השליח` של עם ישראל להבאת שם ה` בעולם, ולפרסום האמונה באחדות ה` גם אל הרחוקים ביותר, אל עובדי העבודה הזרה. לנו, עם ישראל, אין גישה ישירה אליהם. הם נמצאים בדעה קוטבית אלינו. הם אינם תופסים את קישור כל הכוחות אל מקור אחד, ראייתם מצומצמת. איך נתקשר אליהם, איך נרומם גם אותם לקרוא בשם ה` אם לא על ידי אמצעי ביניים המקשר את הקטבים (ועל כך נרחיב בהמשך).
ב. השקר והרשע הנראה באיסלאם ובנצרות כיום כבר ברור לעין כל. הנוצרים הביאו לעולם בעיקר מסעות צלב ורציחות. הם טוענים כי די להאמין בשכל ולהצטער על מעשינו, אך בפועל – לא צריך לתקן דבר. נכון, היו למשל בזמן השואה יחידים שהצילו יהודים ואף סיכנו את עצמם לשם כך, אלו נקראים: "חסידי אומות העולם". אבל הנצרות ככלל, כתפיסה - הינה מלאה שקר ורשע .
האיסלאם – הביא רק סבל, ג`יהאד, שאהידים ורצח. את הנצרות ואת האיסלאם צריך ללמוד – יש להכיר את עקרונותיהם, ולהבין מה הביא ומביא אנשים להאמין בהם. חשוב לדעת אילו סממנים מאפיינים את אמונתם, על מנת שנדע ממה להתרחק, לבל יכנס גם אלינו ארס ממית זה, ולא פחות חשוב - שנדע מה להשיב לעצמנו ולאפיקורסים . נשוב לדחותם בהמשך בצורה יותר ברורה ותקיפה, שהרי כרגע עדיין לא סתרנו אותם בדחיות של ממש. ליתר דיוק, לאחר שנאמת את דעת התורה ונעמיק בה, הנצרות והאיסלאם יסתרו מאליהן.
ג. עלינו לברר תחילה את המקורות שלנו - עם ישראל. את השורשים המנחים אותנו, ולא את הדתות האחרות. אחר כך, אם נגיע למסקנה שאנו טועים, נלך לבדוק אחרים. יש הטועים לחשוב כי צריך מיד להכניס לכל הבעיות הכי מסובכות. שקר! יש לפעול בהדרגתיות בחשיפת האמת . יש דברים שנוכל להבין רק לאחר שתפיסות שורשיות יתעכלו וישתקעו בנו. אין לקפוץ מדרגות. יש ללכת צעד אחר צעד. ובאמת, כך נוקט רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי – תחילה דוחה הוא את הפילוסופים הנצרות והאיסלאם בדחיות שבהסתכלות ראשונית נראה כי אין בהן ממש, אך לאחר מכן כאשר הוא מגיע אל דברי החבר (היהודי), מתבררים דחיותיו הקודמות לעומקם, ואף מתווספות דחיות נוספות.



המסורת
על אף שיש הוכחות בדרך הטבע והשכל לבריאת העולם על ידי בורא (עיין באריכות בחלק שני במורה נבוכים), הרי שאין הוכחות אלו מוחלטות, ואף המוחלטות שביניהן אינן מחייבות אותנו בקיום איזו שהיא מצווה. אין אנו (עם ישראל) מבססים את שורש אמונתנו על בריאת העולם, שאם כך מנין שחובתנו לעבוד את ה`? ואפילו אם כדאי להידבק באלוקים כגישת הפילוסופים הטוענים כי ראוי להידבק באלוהים ולהידמות אליו על מנת לקנות לעצמנו שלמות, או בלשונם – לדבוק ב`שכל הפועל` (כוזרי מאמר ראשון), הרי שעדיין אין חיוב והכרח לעובדו ולקיים את מצוותיו! ובכלל – מניין מצוותיו אם אינו משגיח, מתי ולשם מה ציוה עליהן?

לשם הפנמת כוחה ואמיתותה של המסורת נשתמש בדוגמא לא נעימה, השתמשות אולי דמגוגית, אבל אמיתית! והיא – השואה. השואה הייתה!! כיום, לפחות אצלנו – היהודים, כמעט אין מי שחולק על כך שהייתה, ואפילו על גודל אכזריותה הבלתי ניתנת לתיאור. אלא, שכבר כיום יש חצופים החולקים ומכחישים. מכל מיני סיבות שאין כאן מקומן, הם מנסים לעוות את המציאות ולטעון כי לא הייתה שואה, או לפחות לא בהיקף שאנו היהודים "ממציאים". באמתחתם קושיות רבות ואף הגיוניות. לדוגמא :
- גז הציאניד לטענתם שימש בכלל נגד כינים, והרי היטלר אילו רצה להשמיד מהר את היהודים היה משתמש בגז רעיל יותר!
- טענה נוספת אומרת כי אכן היו משרפות והיו רציחות, אבל לא תוכנית השמדה. הם טוענים כי במשרפות שרפו את החולים והמתים, אך הרעיון הכללי היה מחנות עבודה לא השמדה!
- `הוכחה` נוספת: אין שום מסמך המעיד על תוכנית השמדה!
- את כמות המתים הם מיחסים להפצצות האמריקאים והרוסים, שהשמידו ערים שלמות, וביניהם היו גם הרבה יהודים.

הגויים יכולים להוסיף חטא על פשע ולחשוב שמישהו ישתכנע, אלא שלנו – יש עדויות! יש לנו סבא וסבתא שבאים עם מספר על היד ומספרים מה בדיוק היה!! מעבר לאהבתי את סבתי וידיעתי שלא תשקר לי ולא תמציא, גם מסבתא של חבר שלי שהייתה באותו מחנה או במחנה אחר מגיעה אותה העדות. מה נעשה אם קושיות המכחישים – זה ענין בפני עצמו, ולא כאן המקום לתרצם. אך העיקרון ברור – גם אם עוד אלף שנה תהיה מלחמה אטומית וכל הסרטים והצילומים ומחנות ההשמדה יושמדו כליל, אנחנו נדע ונעביר מדור לדור – הייתה שואה, והיא הייתה כואבת מאין כמוה.
האמת – לא מאין כמוה! עברנו שואה נוספת – שואת מצרים. כן – גם זה עובר במסורת, על אף שאין הוכחות כמו צילומים ומחנות עבודה. נכון, ניתן אומנם למצוא כמה הוכחות גם במציאות ואולי אפילו חשוב לעשות זאת, אך לא עליהן אנו נשענים. אנו נשענים על עדויות! העדויות המגיעות אלינו מן התקופה ההיא, דרך כל הדורות, למרות כל הגלויות, הסבל והטרטורים הנן זהות. אבא שלי עשה ברית מילה, וגם אבא של אבא שלי, עד דור המדבר. גם לאבא של חבר שלי שבכלל הגיע מארץ אחרת יש את אותה ברית מילה. ולא רק ברית מילה, אלא גם את אותו ספר תורה בלי שינוי כלל. גם בספירה לבריאת העולם (כוזרי א`, מה), בסיפור יציאת מצרים, ומעמד הר סיני שהוא יסוד תורתנו (ע"פ דרשות הר"ן הדרוש התשיעי, כוזרי א`, יא ועוד). אין הבדל בין אבא שלי לכל יהודי אחר. אלו ועוד התאמות נוספות אחרות, מדויקות עד הפרט האחרון עוברות במסורת היהודית! בהר סיני עמדו אבותינו אחר יציאתם ממצרים, הגיעו שם לדרגת `נבואה`, כפי שמעיד הכתוב: "ויחזו את האלוקים" (שמות כ"ד, יא). היכולת להגיע לנבואה והאמונה בקיומה טמונים בכל אחד מישראל . עצם היכולת להגיע לנבואה, וקבלתה כדבר קיים, מושרשים בנו, כיוון שכל נשמות ישראל היו במעמד הר סיני וכבר חוו מדריגה זו .

יצאנו ממצרים, נגאלנו מייסורינו ועמדנו במעמד הר סיני.
נעמוד בקצרה על היחס בין היציאה ממצרים, מהדרגה כמעט הכי נמוכה הנקראת `מ"ט (49) שערי טומאה` - משיא השפלות, למעמד הר סיני - הוא שיא הגובה, מעלה רוחנית מאין כמוה עד ל"חמישים שערי בינה" (ראש השנה כא, ב). עם שלם זוכה לנבואה, ונבואת משה אבי הנביאים שלא היה ולא יהיה עוד נביא כמותו , כך שלא יכול ולא יוכל נביא אחר להכחיש או לצאת נגד נבואתו. כלומר: לא יחול שינוי בבחירת ה` את עם ישראל . משה עולה להר סיני, ארבעים יום וארבעים לילה לא אוכל ולא שותה (ע"פ דברים ט`, ט), נפגש עם הקב"ה, מדבר עמו פה אל פה (עפ"י במדבר י"ב, ח), ומוריד אלינו את התורה.

בליל הסדר אנו מזכירים בהתלהבות את הפסוק: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו, יג) – כל אדם בעל דעה ישרה יעמוד מיד על הקושיא המתבקשת: מי צריך רכוש?!! המצרים רצחו לנו ילדים, נשים, זקנים ומבוגרים, עבדנו וסבלנו כל כך, אפילו לברוח לא היתה אפשרות, עד כדי כך ששום עבד לא הצליח לברוח ממצרים (מכילתא דר` שמעון בר יוחאי י"ח, יא ועוד…), וכסף?! זה מה שנותנים לנו? מי צריך רכוש?!
ובכן – נכון. גם כסף קיבלנו, אבל הרכוש המוזכר הינו רק סימפטום של הרכוש האמיתי , ביציאה ממצרים רכשנו דרגה רוחנית אליה זכינו דווקא מתוך המעבר דרך מצרים. דווקא מתוך נמיכות הקומה ושפל המדרגה בה היינו. חז"ל מתארים את המצב הרוחני הנחות בו נמצאים ישראל כשבא הקב"ה לגאלם באומרם במדרש כי ההבדל שבין היהודים למצרים לא היה נראה לעין עד כדי כך שהמלאכים התנגדו לגאולתנו . ובכן – לא נפלנו עד התחתית – עד השער החמישים של הטומאה . מן היציאה ממצרים והלאה מתגלית סגולת ישראל. הכוח האלוקי הטמון בנו – "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות ט`, ו) ילך וייחשף במהלך הדורות. עלינו להביא את שם ה` לידי גילוי. המלאכים לא זיהו את מעלתנו הפנימית, שהרי מלאך פירושו כוח ספציפי (אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות (ראה רש"י בראשית יח` ב`)) ומצד הכוחות הפרטיים כלומר: מצד הראיה הנמוכה לא היה הבדל בין ישראל לאומות העולם, אך הקב"ה שהוא זה שייעד אותנו לכך, גאל אותנו בחסדו ממצרים ונתן לנו את התורה.
מיציאת מצרים ואילך מתחיל עם ישראל - כעם, מסע ארוך של הבעת שם ה` מן הכוח אל הפועל (עיין נצח ישראל פרק י`), כאשר הייסורים והקשיים שיעבור כבר מובאים בתורה כ"מעשה אבות סימן לבנים" (מדרש תנחומא פרק ט`) כל שקרה אותם כפרטים הוא הקורה אותנו כעם. אנו רואים זאת שוב ושוב במציאות, בדברי חז"ל ובהעמקה בפרשיות השבוע.


האמונה
על פי השקפת היהדות האמונה הינה תכונת נפש הטבועה באדם, כמו להבדיל תכונות נפש אחרות (כגון היכולת לאהוב, אינסטינקט החיים וכו` ונבאר את דברינו).

הרמב"ם כותב כי כל מי שרגלי אבותיו היו במעמד הר סיני הרי שהוא מאמין!
וכך כתב:
"וכבר הבטיחנו הבורא יתברך כאדם הנכנס ערב לחברו ודי לנו בערבותו והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני – שהם מאמינים מנבואת משה בכל מה שבא על ידו – הם ובניהם ובני בניהם עד עולם שכן אמר הקב"ה "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט) לפיכך יש לדעת שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא – שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו רבותינו ז"ל על כל המסתפק בנבואה – "לא עמדו אבותיו על הר סיני" (מתוך איגרת תימן).
לכאורה תמוהה ביותר קביעה זו של הרמב"ם, שהרי עינינו הרואות כי יכולה להיות מציאות בה שני אחים בעלי אותו אב ואם, האחד מאמין גדול והשני טוען כי אינו מאמין, ולפי דבריו מה נאמר על הורי אחים אלו? איך יסביר הרמב"ם מקרה שכזה?
ובכלל – למה יש קשר בין האמונה דווקא למעמד הר סיני?
ועוד נשאל: כשעמדו ישראל על שפת הים אומר הכתוב: "וייראו העם את ה` ויאמינו בה` ובמשה עבדו" (שמות י"ד, לא) מדוע צריך הפסוק להגיע לעניין האמונה? הרי הם עכשיו ראו בעיניהם ממש, כפי שמובא בפס` הקודם - "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה` במצריים" (שם שם, ל) וכפי שאומר המדרש על הפסוק הנאמר בשירת הים - "זה אלי" (שמות ט"ו, ב) שכולם הצביעו `עליו` ואמרו זה אלי, ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (רש"י שמות ט"ו, ב)? נכון שמדובר על כך שראו את הנהגתו ואת נפלאותיו ולא ראוהו ממש, אך עדיין, אמונה הרי נתפסת אצלנו כפחותה מראיית הנהגתו של ה` בפועל. האמונה הינה היא לכאורה הדבר הכי מנותק והכי לא מבוסס שיש?

בשל קושיות אלו ועוד אחרות עלינו להעמיק במושג `אמונה`.
בהבנה הפשוטה, כשאני אומר שאני מאמין במשהו, אני מתכוון לומר שיש לי בו ביטחון מסוים, שיש לי תחושה פנימית שהוא לא יאכזב אותי. אלא שצריך להבין מהיכן נובעת תחושה זו. התחושה כאילו יש בינינו קשר פנימי מיוחד, חזק כל כך, עד שלפעמים אני אסמוך גם על אנשים שאינני מכיר. כאשר למשל אתבלבל בדרכי אשאל את תושבי המקום שכל איני מכירם כיצד מגיעים לעיר מסוימת, מתוך הנחה או ביטחון מסוים שהם לא ישקרו לי. לפעמים אפילו אשים את כספי ואת חיי על קרן הצבי מתוך אמונה באנשים אחרים. זו תופעה שצריכה ביאור:
עלינו להבין שכח האמונה נובע מהאחדות הכוללת מהחיבור והקישור שלנו זה אל זה, ולפני הכל – אל ריבונו של עולם.

כשאני אומר שאני מאמין בה` הכוונה היא שה` כביכול נמצא בתוכי, הוא מסתתר בתוך כל אחד ואחד מאתנו, "כי אל חי בקרבכם" (יהושע ג`, י), ובאותה מידה אנחנו דבקים בו. מציאות זו מקנה לנו תכונת נפש השייכת רק לנו ליהודים. אנו מקושרים ישירות אל ריבונו של עולם (ע"פ נצח ישראל פרק י` ועוד), בעוד שהמפגש של שאר העולם עם הקב"ה הינו דרכינו. "העולם נברא בשביל ישראל" – הם ניזונים מהשובל שאנחנו משאירים מאחורינו, (שביל במובן של דרך). כמובן שגם בגויים יש חיות אלוקית, יש להם מגמה בעולם. בכל העולם – בחי, בצומח ובדומם, בכל - יש חיות אלוקית. אלא שמצד הנהגת העולם – מי שפועל להבאת שמו של הקב"ה בעולם בפועל, בצורה גלויה, הם ישראל. לנו ניתן התפקיד, ובנו טמון הכוח לכך. התפקיד שלנו הוא להביא אליהם את בשורת האמונה, את הקשר שבין העולם לקב"ה , להיות אור לגויים.

יש החושבים להגדיר את האמונה כבירור שכלי, ויש הטוענים שזו תחושה השייכת לעולם הרגש שבאדם. שתי הטענות נתפסו לפן אחד קטן ומצומצם באמונה! השכל והרגש הנם רק כלים בידי האמונה על מנת שתוכל להראות עצמה בעולם שלנו החומרי. האמונה הינה מושג מופשט עליון ונשגב הרבה מעבר לשכל או רגש. שלמה המלך דימה את היחס בין כנסת ישראל והקב"ה לאהבת איש ואישה (שיר השירים). האהבה הינה קישור פנימי עמוק, כאשר הכלים בהם היא משתמשת הנם שכל ורגש.
האמונה, כמו האהבה, הינה מושג מופשט.
להבנת עניין המופשטות נשתמש במשל. משל למה הדבר דומה? - יבוא אדם מחוץ לארץ ויבקש שנלמד אותו עברית. ננסה להסביר לו למשל מה זה `ספר`, ניקח מן הספרייה ספר ונראה לו. אדם שכזה אם יבקשו ממנו ספר, יחפש בדיוק את אותו הספר שהראנו לו אנחנו, כיוון שהוא לא תפס את המושג `ספר` המופשט. אבל, אם נראה לו עוד סוגי ספרים – גדולים, קטנים, עבים ודקים, הוא יבין את המושג ספר בצד המופשט שלו, והוא אף יוכל אחר כך להוסיף מעצמו עוד דוגמאות לספרים. אדם זה, מתוך הפרטים, שהם הגילויים של המושג המופשט – השיג את הכלל, ומתוך הכלל – הוא שב ומבין את הפרטים. כלומר הוא תפס איך הכלל המופשט מתפרט ומתגשם בעולם החומר.
בדומה לכך האמונה. האמונה – אומר הרב קוק (מאמרי הראיה עמ` 70): "היא לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי ומהותי של הנשמה". הנשמה היא "חלק אלוקא ממעל" (תניא ליקוטי אמרים ב`), והשכל והרגש הנם `בסך הכל` ה-`לבושים` שלה, הם רק כלים להופעתה בעולם, בדיוק כפי שהגוף הוא לבוש וכלי לנשמה (עיין ספר הכללים כללי פתחי חכמה ודעת כלל רביעי וחמישי, ועוד).

על פי הבנה זו נוכל להבין את דברי הרמב"ם שהבאנו קודם. - הרב קוק בספרו "אורות האמונה" (עמ` 25) כותב כי לפעמים המאמין הוא כופר, והכופר הוא מאמין.
וזה לשונו:
"יש כפירה שהיא כהודאה והודאה שהיא ככפירה. הודאה שהיא ככפירה כיצד – מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך שונות ומשונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה.
וכפירה שהיא כהודאה כיצר – כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה…".
למשל: אם אדם מאמין באלוקים ואותו אלוקים מצטייר אצלו בצורה לא נכונה, כגון סבא טוב שאפשר להתחנף אליו, או כ- אל רע שצריך לרצות אותו, הרי שמאמין בשקר, והינו כופר. או בדוגמא הקשורה יותר לדורנו: אדם שהופך את הדת למיסטיקה ולסגולות הנו קרוב לכפירה. ולהיפך – אדם שלא סידרו בפניו את דרך הנהגתו של ה` בעולם, את תפקיד העולם בכלל והאדם בפרט, ומה שמכיר ותופס נראה לו כרחוק מן ההגיון, פרימיטיבי וכהבל הבלים, אם ב"אלוהים" שכזה הוא כופר, הרי שמאמין הוא! למשל: אדם מאמין ומבין שה` רוצה שנתקדש ונתעלה ונעשה טוב אך הוא אינו מבין איך זה בא לידי ביטוי למשל במצוות תפילין. אדם זה אינו כופר אלא מאמין ולא סתם מאמין אלא אפילו כופר בקטנות שהרי לא די לו במעשה `מוזר`. מבוקשו הפנימי הוא להתרומם ולרומם את הכול. מובן אם כן, כי גם אם יהודי טוען כי איננו מאמין, הרי שהוא בעצם מאמין גדול. הוא פשוט לא מכיר את הקב"ה מצד אמיתותו, והרי הכפירה בשקר היא ההודאה הגדולה ביותר על האמת .
בנוגע לקושיא השנייה – ודאי שהאמונה הינה נשגבת מהראיה! הראיה הינה מצומצמת ומוגבלת לכוח הראיה, ליכולות העין החומרית, בעוד שהאמונה הינה עליונה יותר, נשגבה יותר, פנימית יותר ואיננה מוכתבת למגבלות החומר.

את כוח האמונה קיבלנו ביציאת מצרים. מהמדרגה הכי נמוכה – `מ"ט שערי טומאה (עיין בדרשות הר"ן הדרוש התשיעי) עם ישראל התעלה עד למדרגה הכי גבוהה – `חמישים שערי בינה` (ראש השנה כא, ב). במעמד הר סיני, עלינו כולנו למדרגה גבוהה ביותר, ולפי כמה שיטות אף לנבואה של ממש . עם שלם מתנבא! הרושם הזה נקבע בנו לדורות, התפקיד שקיבלנו טבוע בנו ברוחנו ואפילו בגופנו . במעמד הר סיני `גילה` הקב"ה לעם ישראל את התפקיד המיועד לו עוד מקדם ימי בראשית, שם פרץ הפוטנציאל שלנו בשיאו אליו אנו מצווים לשאוף ולשוב. אתו אנו מצווים לפעול, ואותו אנו מצווים לחשוף. את המוכרחות שלנו לקבל את תפקיד הבאת שם ה` בעולם ביטאו חז"ל במדרש האומר כי אם היינו מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו העולם היה חוזר `לתוהו ובוהו` (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתי"א) - למדרגה עוד יותר נמוכה.

הרכוש הגדול אליו זכינו הינו המעלה הרוחנית אליה הגענו דווקא מתוך המעבר הזה, דווקא מתוך הכפירה בעבודה זרה שהייתה במצרים, והמעבר אל ההליכה אחר הקב"ה במדבר הריק והשומם. גאולת מצרים הייתה אמנם גאולה בחסד, אבל בכל זאת אחר המכות שהביא ה` על מצרים, נצטווינו לפעול גם מצד עצמנו, על מנת שנצא ממצרים לא רק בצד הפיזי אלא גם בפן הפנימי. מצרים הרי חדרו אל תוכנו עד כדי כך שעבדנו עבודה זרה, ואת זאת עלינו לתקן! כלומר: עלינו להוציא את מצרים מתוכנו. לשם כך נצטווינו למסור את נפשנו למען ה`. כאשר מרחנו דם על המשקוף, את דם האליל של המצרים (עיין שמות י"ב, ו, וברש"י שם), הראנו כי אנו מוסרים את נפשנו לעבודת ה`, ובד בבד בעטנו בעבודה זרה. ו"הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה" (ספרי דברים נד) דחיית השקר הנה כבר הליכה לצד האמת במידה מסוימת.

יש הרואים בגאולה פן חיצוני בלבד. ואכן - קיבוץ גלויות הינו סימן לקץ המגולה. אלא שבגאולה ישנם שלבים נוספים. הגאולה איננה רק פיזית, חיצונית. הגאולה הינה הליך התפתחותי פנימי. "והסירותי את לב האבן (איבר פנימי) מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל ל"ו, כו). יחד עם הגאולה הגשמית עלינו לעבור שינוי פנימי. עלינו לשנות את התפיסה. דרך חיים של ניכור אל החיים התאימה אמנם לגלות, אך לא כן בארץ. בארץ יש עניין בפיתוח החומר. יש מצווה ליישב את הארץ. וכך כתב הרב (אורות התחיה כח): "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל היא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע איננה קדושה שלמה..." הקב"ה עשה חסד עם `כנסת-ישראל`, ונתן לנו כשרון מיוחד לתקופת הגלות לפעול קדושה בעולם שלא דרך הטבע. אך טבע הדברים הוא הופעת ה` דרך הטבע. זו המציאות הבריאה וכל מציאות שונה הינה רק שלב בהתפתחות הישראלית והעולמית.

הטוב והרע
הטוב והרע נתפסים אצלנו בדרך כלל כמושגים הסותרים זה את זה. אולם, בהסתכלות נרחבת יותר, נבין כי גם לרע יש תפקיד הכרחי בהתקדמות העולם.
הקב"ה הינו טוב מוחלט - "טוב ה` לכל" (תהלים קמ"ד, ט). ואם כן, לכאורה עולה לנו שאלה – מנין הרע שבעולם? היו שבשל שאלה זו נטו להאמין בקיומו של `אל` נוסף, בקיומם של כוחות נוספים וכד`. בדורות הקודמים כשנתקלו אנשים בתופעות סותרות, כגון בצורת לעומת שנה ברוכה, יום לעומת לילה, הם ייחסו אותם לאלים שונים, כיוון שלא היתה בהם עדיין המוכנות לתפוס את המורכבות שבאמונה בא-ל אחד. לא פשוט לתפוס את העובדה שגם אני וגם חברי מקדמים את העולם. הרי אני רואה את העולם בעיניים שלי, ע"פ שורש נפשי שלי, בעוד שחברי רואה וסובר אחרת לחלוטין. ההגיון הראשון שיעלה לאדם בראש הוא - `אני בונה וחברי הורס`! וכל שכן אם ההתפתחות מופיעה דווקא מתוך הניגודים שבינינו. זו ראיה מסובכת.

עם ישראל עניינו הבאת בשורת האחדות הכוללת. כלומר: שיוך כל הכוחות אל מקור אחד –אל הקב"ה – "ה` אלוקינו ה` אחד" (דברים ו`, ד). אלוהים הוא שם משותף לשליט בעל הכוחות כפי שיש גם אלוהים אחרים (נפה"ח א` א`), ודרך עם ישראל מתברר איך כל הניגודים יוצאים מנקודה אחת, ומכוונים אל מקור אחד. עניין התפרטות האחדות רמוז בגמרא (חגיגה טז, א. ועיין בפירוש המלבי"ם לשיר השירים) האומרת כי השכינה מסתתרת מאחורי הקשת. או במילים אחרות הגמרא אומרת שסוד התגלות ה` בעולם רמוז בקשת, ונבאר: הקשת הנה קרן אור שנשברה ועכשיו היא מופיעה בתור מספר קרני אור שונים ומחולקים, וגוניהם שונים . כך הקב"ה מתגלה בעולם בכמה וכמה גוונים וגילויים שונים על אף שהכל אחד. בניגוד לתפיסה האלילית המצומצמת, היהדות מציגה תפיסה שונה בתכלית. אכן, האלוקים הוא טוב מוחלט וכפי שאמרנו – מן הטוב לא יצא רע, אלא שלעיתים התרגום המעשי של הטוב המוחלט בעולמנו המצומצם והמוגבל נראה כרע.
שורש הטעות נעוץ בעובדה ששכלנו מוגבל בתפיסתו אל תוך תחום הזמן, ואיננו מסוגל לתפוס דברים שהנם מעבר למושגי הזמן. בשל מוגבלות זו, תופעות שנותחו על ידי האנושות ככלל, ואצל האדם הפרטי בפרט כרעות בזמן מסוים, הובנו לאחר שנים כחיוביות ומוכרחות. למשל – ילד שאמו דחפתו בחוזקה כששלח את ידו אל התנור, יבין את טוב אמו רק לאחר שיגדל ושכלו יתפתח. זו אמנם דוגמא פרטית ומצומצמת, אך העולם מלא בדוגמאות שכאלה גם במישור היותר אוניברסלי. מלחמות למשל, משכו אחריהן התפתחות טכנולוגית וצמיחה כלכלית (מעבר לעצם חשיבות המלחמה כשלעצמה כחלק ממיגור הרשעה). יבוא אדם ויאמר - "לא הן ולא שכרן" (ברכות ה, ב). נכון, יש המעדיפים שלא להתמודד, לא כל אחד מסוגל לכך. הניסיונות אינם לכתחילה, איננו בוחרים בהם. אנו מצדנו מתפללים: "ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון" (ברכות השחר). אנו מפחדים שאם נתנסה - נתבזה. אך אם כבר מגיע ניסיון - אז הוא לטובה. ניסיון מלשון נס - לנוסס = להרים. כל ניסיון בונה ומגלה את עומק החוקיות ה`על ריאלית` שבעולם, ואנחנו שמחים בבניין הצומח, על אף הכאבים והייסורים, כאשר כמובן שעליהם ודאי שיש להצטער.

הבחירה
תפקיד חיובי נוסף של הרע הינו לתת לנו את היכולת לבחור. הבחירה היא מגמת העולם. רצונו של הקב"ה הינו לתת לנו את היכולת להגיע בעצמנו אל הטוב, מתוך עימות עם הרע, ולא `להרוויח את לחמינו` חינם (עיין דעת תבונות סי` יד עמ` ג, בספר הכללים כללי פתחי חכמה ודעת כלל ראשון, ועוד). כבר בסיפור הבריאה רמוזה הבחירה כתכלית העולם. האדם הושם בגן עדן, ותפקידו היה לשמור עליו. "לעובדה ולשומרה" (בראשית ב`, טו), כלומר: לפחות לא לקלקל (עיין דעת תבונות סי` קכ"ו). יחד עם צווי זה ניתנה לו הבחירה: יש עצים מותרים, ויש עצים אסורים. כשבחר האדם בשקר ירד במדרגה ואתו ירד כל העולם כולו. אם לא היה האדם חוטא, לא היינו במצב של עבודה לשם תכלית, אלא היינו חיים את התכלית עצמה במוחש. הסיפור על כך שהאדם כן חטא בא לבטא שכך מוכרח להיות, שזו תכלית העולם.

במדרש מובא כי הקב"ה אמר לארץ לעשות "עץ פרי" (בראשית א`, יא) - "עץ שמיד בנטיעתו עושה פרי" , וכמו שחטא האדם ובחר בשקר, `חטאה` גם האדמה וירדה אל מדרגת "עץ עושה פרי" (בראשית א`, יב). כלומר: עכשיו עובדים, ואחר כך יהיה פרי. הפרי אמנם מתהווה בכל רגע ורגע, אך לחוש בגדילה של הפרי צריך עיניים מיקרוסקופיות. רק בהסתכלות לאחור ניתן לחוש בברור את הצמיחה המתמדת. נער צעיר גדל אך מי שחי בסביבה הקרובה אליו אינו חש בכך.
במדרש שהבאנו גנוז ההבדל שבין `העולם הזה` ו`העולם הבא`. בעה"ב, כלומר: מצד האמת אותה נשיג בסוף, נבין שהעמל הוא התכלית. כל היחס שבין הגוף והנשמה נובע רק מצד הירידה לעוה"ז. עץ שמיד עושה פרי הכוונה היא שהדרך אל הפרי והפרי עצמו הנם דבר אחד. ובאמת, רז"ל מסבירים כי עוה"ב איננו עולם קיים שאנו זוכים אליו, אלא העולם שאנו יוצרים בעצמנו (עיין נפש החיים שער א` פר` יא ועוד). כלומר: את התכלית אנו חיים עכשיו. עצם ההתמודדות היא התכלית, וכמו שמובא בקהלת (ג`, ט): "מה יתרון העושה באשר הוא עמל". – רבים טועים ומפסיקים את הפסוק כך שבסופו סימן שאלה, אך אין זה נכון. יש לפסקו כך: "מה יתרון העושה? ובא הפסוק כמתרץ - "באשר הוא עמל"! זכות העשייה והיצירה שיש לנו היא היתרון. כל אדם יוצר את עולם הבא שלו. ההתקדמות וההתקרבות אל ה` שבאה מתוך בחירה, היא העולם שהוא יצר, שהוא הביא. `עולם הבא` - שבא בכל רגע ורגע.

הבנה שכזו נותנת מבט אחר לגמרי על עצם חיינו אנו ועל עצם ההתמודדויות היום-יומיות שלנו. התובנה שההתמודדויות הנן בעצמן התכלית הינה תובנה עמוקה ומחזקת. השאיפה צריכה להיות לפעול בכל מקום בצורה הנכונה ביותר. לעבוד את ה` מתוך הסבל, ומתוך השמחה, מתוך ההצלחה, ומתוך הכישלון – "לכל זמן ועת לכל חפץ" (קהלת ג`, א). אצל דוד המלך מסופר שכאשר שרפו את מקום מושבו ולקחו את נשיו, קם והתחזק. וכפי שמעיד עליו הכתוב: "ויתחזק דוד בה` אלוקיו" (שמ"א ל` ו`). יש לשאוף אל מדרגת "שויתי ה` לנגדי תמיד"! (תהלים ט"ז, ח). לחיות חיים של אהבת ה` בטוב וברע, מתוך מאמץ של התמודדות בכל המצבים, מתוך אמונה שאם נצליח – מוטב. ואם לאו – גם מוטב, כי כך ה` רצה, ואין להרהר אחריו. אנחנו נדרשים לפעול טוב ככל שביכולתנו. כך בחיי הכלל, ואולי עוד יותר קשה, אך כך גם בחיי הפרט.

לפני חטא אדם הראשון העולם היה במדרגה כזו, שההבדל בין טוב לרע היה מוחלט, כפי שלנו ברור ההבדל בין אור לחושך (מורה נבוכים א`, ב). לאחר החטא, ירד העולם למדרגת הבחירה בין טוב ורע, בניגוד להבדל שבין אמת ושקר. עלינו, כ"יודעי טוב ורע" (בראשית ג`, ה) לברר מה טוב ומה רע (בדיוק כפי שגופנו פועל בטבעיות ביחס לאוכל ולרעלים). מלאכה זו הינה מסובכת למדי, שהרי בעולמנו טוב ורע משמשים בערבוביא - למעשה אחד יש השלכות טובות ורעות כאחד. למשל: עזרה לאדם ספציפי עלולה להיות `על חשבון` האחר, והבירור מי עדיף על מי, איננו תמיד פשוט כל כך (אנו נתקלים בכך יום - יום בהחלטה למשל על מה למקד את תקציב המדינה). למרות הקושי, מוטל עלינו לברר את הרע מהטוב ולדחותו. דחיית הרע הינה כבר במידה מסוימת הליכה לכיוון הטוב, בדומה למה שהזכרנו קודם כי כפירה בשקר היא הודאה באמת. מלאכה זו הינה מלאכה ארוכת טווח הלוקחת שנים. לא ליחידים בלבד, כי אם לכלל האנושות כולה. זו מגמת האנושות, והיא מסוגלת לכך. הכוח לכך ניתן לה על ידי בוראה וכל שעליה לעשות הוא לפעול עם כוח זה בפועל.

כפי שהזכרנו, ההבדל בין המדרגה בה היה האדם הראשון לפני שאכל מעץ הדעת, לזו שאחרי היא: שלפני החטא – היו הטוב והרע אצל האדם כאמת ושקר – ברורים `כשמש בצהרים`. די היה לו לכפור בשקר וכבר היה מתעלה למדרגה עליונה יותר ממה שהיה לפני כן. אם לא היה חוטא, היה זוכה לעשות את השבת בגן עדן, כלומר: למדרגה רוחנית גבוהה יותר (עיין דעת תבונות עמ` קיג).
לאחר שהנחש, שהוא יצר הרע (עיין נפה"ח ליקוטי אמרים א`, עמ` שיא), פיתהו, נכנס הנחש (יצר הרע) בתוכו (ע"פ רמב"ם מורנ"ב א, ב. ועיין גם נפה"ח א, ו. עמ` יז בהגהה. ובספר חובת הלבבות שער יחוד המעשה), ומעכשיו אינו רק חיצוני לאדם, אלא גם פנימי. וכמו שאמרו חז"ל שהנחש בא על חוה (שבת קמ"ו, א) – כביטוי לחיבור שנוצר בין יצר הרע לאדם. מאז – ירד העולם למדרגה פחותה אשר לעתיד לבא תובן כמוכרחת, והיא מדרגת התמודדות הטוב מול הרע.

ההתמודדות
הטוב מתמודד מול הרע. אם קודם דיברנו על דחייה של הרע – "סור מרע" (תהלים ל"ד, טו) הרי שעכשיו הגענו לעשיית טוב למרות הרע – "עשה טוב" (שם) . עשיית טוב למרות הרע הינה גילוי הטוב בשיאו.
ניקח למשל אדם שיש בו טוב, והוא רוצה להוציאו אל הפועל, להביאו לידי מימוש. אדם שכזה יעשה זאת למשל על ידי כך שהוא יעביר זקנה את הכביש. – יפה, מעשה טוב! אבל, אם דקה קודם הוא עיקם את הרגל (דבר שבלי התבוננות נסתר מאתנו מדוע קרה לו דבר שכזה, ואף אחר התבוננות איננו בטוחים שאנו יודעים מדוע זה קרה, אלא רק יכולים להניח), ובכל זאת האדם הזה העביר את הזקנה, הרי שהטוב הטמון בו יצא עוד יותר אל הפועל. טוב שלא היה מתגלה אם לא היה עומד בניסיון שכזה. הניסיון מרים את האדם ממדרגתו הנוכחית אל - על. אומנם, יחד עם זה ברור כי כל דרכיו של הקב"ה צדק ומשפט, ואין מלפניו עוול (ע"פ דברים ל"ב, ד), אין מיתה בלא חטא (שבת נה, א. ועיין רמב"ם מורנ"ב חלק ג` פרק כד, ובפרק יז, דע"ת לרמח"ל סי` קכ"ד, ועוד), כלומר: בלא חיסרון שקדם למיתה. הרע הוא חיסרון, ומעצם חסרונו של האדם ושל העולם יש מפגעים הדוחפים את העולם כולו קדימה אל היותר טוב הטמון בתוכו, אל השלמות היותר עליונה אשר עדיין לא יצאה אל הפועל. הרע לא נותן לעולם לנפוש ולחשוב כי הגיע כבר `אל המנוחה ואל הנחלה`. אדם שלומד על מעלת החסד, ואפילו שיקרא המון סיפורי חסידים, לא ייקרא חסיד. הוא צריך לעשות מעשה חסד בפועל, ולשם כך עומדת לפניו המציאות אשר הנה לפעמים דינמית ומסובכת.

היחס שבין העולם והקב"ה
מהו העולם, ומיהו הקב"ה?
ובכן – מיהו הקב"ה אין אנו יודעים! זו אינה בושה לומר זאת, להיפך! הרי אי אפשר לתפוס את כל גדולתו, הוא אין סופי. הקב"ה הינו מעל ליכולת ההשגה השכלית האנושית שהוא בעצמו ברא (עיין דעת תבונות עמוד י`).
נשתמש במשל שהביא הרמב"ם בחלק ג` במורה נבוכים (פ` כ"א): אם למשל אדם חכם, בונה מכונה, וישנם אנשים הרוצים להגיע להבין את שכלו, הרי שגם אם יחקרו את המכונה עד הגלגל והשבב האחרון שבה, לא יגיעו לעומק מחשבתו, כיוון שהמכונה הינה ביטוי אחד בלבד של שכלו העליון.
כך הקב"ה ואנחנו: איננו משיגים בעצמותו דבר, ולא מתיימרים להכירו, אלא דרך התגלותו אלינו. וכמו שאמר משה – "הודיעני נא את דרכיך" (שמות ל"ג, יג), דרך הנהגתו אנו משיגים אותו. לעולם לא נוכל להשיג את עליונותו, ואף איננו נדרשים לכך.
נעמוד על דרכיו והנהגותיו של הקב"ה את העולם.
הקב"ה מתגלה בעולם בכמה דרכים:
דרך אחת היא – דרך המציאות (העולם) – חקירת החכמה הטמונה בעולם מביאה להבנה מה הם דרכי הנהגתו את ברואיו . על ידי העמקה זו ניתן להשיג ולהבין את תכלית העולם, מתוך כך להשיג יותר ויותר בו עצמו, ועל פי השגות אלו להתחקות אחר דרכיו. כפי שציוונו לילך בדרכיו ולדבוק בו (עיין דברים י"ג, ה). ואמרו חז"ל: "מה הוא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא רחום, אף אתה היה רחום" (שבת קלג, ב).
ניקח למשל את מידת הענווה – אפשר להגיע למידת הענווה מתוך התבוננות כי דווקא העצים הנמוכים והשפלים הם אלו המביאים פירות, בעוד שהגבוהים המתנשאים אינם מניבים פירות. כך – מי שמנמיך עצמו הביא פרות בעוד שהמגביה עצמו הינו ריק מתוכן.
דוגמא נוספת: מי שלומד פיזיקה רואה כי בהזזת מוט ברזל בשדה מגנטי נוצר כוח נוסף. ולכאורה יצרנו כוח אין סופי – נזיז קצת והוא ימשיך מעצמו! אלא – שהכוח פועל בכיוון הנגדי לתנועת המוט. ונלמד מכך, כי ההתמודדות חשובה וקיימת בכל דרגה, ואף אחד גם לא צדיק שכבר בחר בטוב לא ימלט מלהמשיך ולהתמודד . בהתבוננות פשוטה חשפנו הנהגה מסוימת של הקב"ה בעולם. כך גם סיפור בראשית על אדם הראשון מראה כי אין דבר כזה לקבל מתנות חינם! מדרגה צריך לקנות שתהיה עצמית פנימית וטבעית לנו. בשביל גן עדן צריך לעמול. בחטאו ירד הוא, ואתו העולם כולו למדרגת טוב ורע, שבסופה נגיע למדרגה העליונה, והפעם מתוך עצמנו ולא כמתנת חינם.
דרך שניה היא – דרך התורה – התורה מהווה מעין `תוכניות בניין` "הסתכל באורייתא וברא עלמא" . חז"ל אומרים כי "תורה קדמה לעולם" (עיין בראשית רבה פר` ח`, בדומה לעם ישראל וליכולת לחזור בתשובה, שגם עליהם נאמר כך, ועיין אליהו רבה ט"ו, ומדרש תהלים ד`) כמובן שאין להבין את הדברים כפשוטן, שהרי לפני שהיה עולם לא היה את מושג הזמן. אלא הכוונה היא - שכל העולם קיים כדי להגיע בסוף אל השלמות, אל מעלת התורה למצב של חיים המונהגים על פי כללי התורה הישרים. התכלית של העולם גנוזה בתורה. למדרגה זו נגיע רק בסוף, זו מדרגה שהולכת ונחשפת "כי הכל יושלם באחרונה" (נצח ישראל פ` י`). לבונה בניין יש תכלית לבנייתו ואחר שעלה ברצונו לבנותו, הוא קודם כל מצייר בשכלו איך רוצה שהבניין ייראה בשלמותו, בתיקונו המלא, לאחר מכן הוא כותב תוכניות, ואז מתחילים לעבוד ולבנות בפועל, עד שיעמוד על מכונו השלם – "סוף מעשה במחשבה תחילה" . העולם הזה הוא ה-"לעשות" - "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב`, ג). – העולם עמל להגיע לשלמותו תוך עשייה והתמודדות! רק `בסוף הדרך` נגיע אל מה שגנוז בתוכניות, אל מעלת התורה. לא רק למעלת תורה שבכתב, כי אם גם לדרגת תורה שבעל פה, למה שגנוז בשורש סגולת ישראל שקדמו אפילו לתורה, כלומר: התורה הינה כלי להוצאת סגולת ישראל עד שתופיע בשלמותה, כרוח המנשבת בגחל עמום ומלבתו עד כדי בערה.
ישראל – הם המוציאים אל הפועל את התורה, ואת עצמיותם. זו הסגולה הקיימת בתוכנו, ואף שלא תמיד נראית בפועל, קיימת היא! עלינו להתעלות להתבוננות שכלית אמיתית (עיין נצח ישראל פרק י`) .


תשובה
אמרו חז"ל: "תשובה קדמה לעולם" (אליהו רבה ט"ו) – וכבר הזכרנו כי תפקיד העולם הזה הוא לשוב אל מדרגתו הראשונה, אלא שהפעם מתוך בחירה, מתוך התמודדות. לפי הבנה זו – רעיון התשובה הוא תכלית העולם. תשובה מלשון לשוב. ואם התשובה קדמה, הרי שהכוונה היא שכל מה שקורה אחריה אינו אלא בשבילה, כלומר: על מנת שהיא תופיע. אפילו ההתרחקות מן הקב"ה מוכתבת אל הכוונה הבראשיתית שהיא התשובה.
בעניין תשובה שקדמה לעולם צריך להעמיק: הרי למה שתהיה אפשרות לשוב בתשובה? שמי שחטא ישלם? והרי גם במציאות אנו רואים כי אדם שעשה טעות לא עוזר לו שהוא מתחרט, מי שעושה טעות – חוטף! מי שיתקע את הראש בקיר – יכאב לו! לא יעזור שהוא יצטער על מעשהו. אדם שרצח משהו – זהו, הבן-אדם מת, אי אפשר להחזיר אותו. למה שתהיה לנו אפשרות לחזור בתשובה? זה מוזר, זה נותן תחושה של התחמקות, של שיטה לברוח מייסורי מצפון?
ועוד קשה – לא רק שתשובה מועילה אלא היא אף מהפכת זדונות לזכויות . פלא עצום! מילא היינו מבינים אדם עשה במזיד נחשב לו את זה כשוגג. אבל כזכויות?!
צריך להבין מה הן ההשלכות של מה שאמרנו כי תשובה היא תכלית העולם. אם תשובה היא תכלית העולם הרי שהיא מעל לטבע. כל העולם כאן לשמה, לשם היכולת לשוב ולכפר על חטא אדם הראשון, ועל חטאינו אנו שהם פועל יוצא של החטא ההוא . אי אפשר לומר שתשובה סותרת את ההיגיון, שהרי היא המגמה, היא התכלית. להיפך – כל מה שמפריע לתשובה צריך להיחשב כנוגד את ההיגיון. כמובן, לולי הבנתנו את הרע כמציאות שעניינה באמת לטוב כפי שראינו לעיל.
כל הרע שאדם יצר הינו זמני וחולף, יש לו תפקיד מסוים כרגע, והוא יבטל לעתיד לבוא, כמו שאמרו חז"ל: לעתיד לבוא הקב"ה שוחט את יצה"ר . כמובן – במובן המטפורי, הכוונה היא שלאחר שנתגבר עליו, הרי שנשוב אל מעלתנו העצמית, והפעם מתוך בחירתנו אנו. ויותר – לא ניתקל בו שוב. לעת"ל תהיינה התמודדויות אחרות המתאימות לדרגה אחרת מזו שאנו בה כיום. התמודדויות כהתמודדותו של אדם הראשון – אמת מול שקר, אבל יצה"ר איתו אנו מתמודדים היום – יבטל. כמו שאדם נורמלי אין לו יצה"ר לרצוח והוא כבר התגבר על יצר נמוך זה, כך לעתיד לבוא יבטלו שאר היצרים בשל התעלותנו אנו.
התשובה היא תשובת כל ההוויה כולה אל ה`. יש הנוטים לצמצם את מושג התשובה אל ד` אמות של הלכה בלבד, לקיום המצוות ושמירת התורה. לא שח"ו יש פגם בקיום מצוות או לימוד תורה, אלא שאנו שואפים לתשובה עילאית יותר, לתשובת הכל – לשיבה לציון , לשיבת המשפט העברי לתיקונו , לשיבת ה` להופיע דרך כל פרט וכל גרגיר במציאות. אנו שואפים לתיקון הכללי של העולם כולו. ודאי שברמה הפרטית על כל אחד לשוב בענייניו הוא אל ה`, ואין הוא פטור כלל מלקיים מצוות, אלא שמצד הבט הכולל – אם אנחנו מבינים שהעולם כולו שב ומיתקן הרי שתשובה כללית הינה מקיפה הרבה יותר מן התשובה הפרטית. לומר שתשובה זה לקיים מצוות זו תפיסה מצומצמת של המושג תשובה, המבקשת לעטוף את כל חגווי ההוויה. בארץ ישראל התשובה היא תשובה כללית, כאן לטפל במשטר, בכלכלה ובביטחון זהו הליך של תשובה, של שיבת ה` להופיע דרך המציאות הישראלית. וכך כתב הרב באורות תשובה : "התשובה הכללית, שהיא עילוי העולם ותיקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקות הפרטים של תיקוני התשובה המיוחדים, שרוח הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים, הן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותן תיקוני התרבות שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, ההולכים ומשתכללים עם תיקוני כל חטא ועוון, מחמורים שבחמורים עד דקדוקי סופרים ומידות חסידות היותר מופלגות, כולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה `וכולהון לחד אתר סליקין`. לא תמיד ברור לנו היכן בדיוק היא התשובה. לפעמים מה שאנו רואים בעינינו הוא ריחוק. דורנו נראה כמתרחק ממציאות של תורה אך לא כך. דורנו דורש תשובה עמוקה וכללית יותר. נסיון של החזרה בתשובה פרטית ומצומצמת רק מרחיקים אותנו יותר".
וכך כתב הרב : "דורנו מוכשר, וצריך הוא להיות מושפע דווקא מרעיונות שיש בהם חיים רעננים וגודל". אדם גדול ימאס בקטנות. יש להציב מולו תפיסה כוללת. כיוון שכך נמצא אולי אנשים גדולים ברוחם העוזבים את המצוות הנתפסות כפרטיות ומצומצמות לכאורה, ועל כן עלינו לחזק ולחשוף את הקשר שבין המצוות הפרטיות ובין התשובה והמגמה הכללית, עלינו להעמיק את הקשר שבין הכללים ובין הפרטים. התשובה הגדולה ביותר היא התשובה הכללית המופיעה בכל הפרטים כולם – מתיקון המערכות הגדולות ביותר ועד לדקדוק בפרטי המעשים הקטנים ביותר.

הנבואה
דרך שלישית למפגש עם הקב"ה הינה – הנבואה. כבר בתורה שקיבלנו בסיני מוזכר כי ה` נגלה אל בני אדם ומנבא אותם הנביא מוזכר כבר בתורה – "נביא אקים להם מקרב אחיהם…" (דברים י"ח, יח, ועוד. אבותינו – אברהם יצחק ויעקב היו נביאים) . במעמד הר סיני עלינו כולנו לדרגה עליונה, למדרגת הנבואה . הנבואה קיימת, אנחנו נפגשנו איתה, האמונה בקיומה והפוטנציאל להגיע אליה גנוז בתוכנו – עם ישראל.
על מנת להגיע לנבואה צריך האדם להתעלות ככל יכולתו, להשיג השגות עליונות ולהתקרב אל ה` על פי הציווי "ובו תדבקון" (דברים י"ג, ה) וכמו שאמרו חז"ל (מסכת סופרים ג`, הלכה יז): "ללכת בדרכיו לחקות אותו – כמו שה` רחום, אף אנחנו צריכים להתנהג כן ולהיות רחמנים. וכמו שה` חנון, אף אנחנו צריכים לנהוג כן. ובמקום שצריך להלחם – נילחם, כמו ה` – שגם הוא מתגלה כשצריך כאיש מלחמה - "ה` איש מלחמה" (שמות ט"ו, ג).
לאחר שעשה האדם ככל יכולתו להתקרב אל ה`, אם חפץ ה` בכך אזי הוא בוחר באדם מתגלה אליו, מוסיף לו שפע אלוקי, מדבקו בו, ובכך הוא דבק באין סוף ומבטו נעשה עליון. לא תמיד המכין עצמו לנבואה יזכה לה. היו שהיו מסוגלים לנבואה ובכל זאת ה` לא השרה את רוחו עליהם . לפעמים אין חפץ ורצון מאת ה` בגלל שדורם לא היה ראוי לכך, כפי שאומרת הגמרא לגבי הלל , וכפי שמובא לגבי "בני הנביאים" (מלכים ב` ה`, כב) שהם צדיקים עליונים שעסקו בהכנות לנבואה, אף ועל פי כן לא כולם זכו שיחול חפץ מאת ה` לנבאם.
הקב"ה איננו נכנס בגדר הזמן, כך שהעבר, הווה והעתיד אינם מגבלה בעבורו, הרי הוא הבורא את המקום והזמן. נמצא, שעל ידי הדבקות הנביא בבורא הוא מסוגל לדעת מה יהיה בעתיד. הוא מתעלה אל הסתכלות עליונה אשר איננה מוכתבת אל חוקי המציאות. אנחנו - נמצאים בתוך המבוך מגששים באפלה, בעוד שבעלי רוח הקודש מטפסים אל מעל המבוך ויודעים את הדרך אשר עלינו ללכת בה .
לפי הרמח"ל בדעת תבונות (סימן ק"ד) הנבואה עניינה השגת הכללים. כלומר: אם העולם בנוי מכוחות רוחניים שיש להם ביטוי בעולם המעשי הארצי, (כמו משל הספר שהבאנו קודם), הרי שהנביא מתעלה ומשיג את הכללים, את מה שהגדרנו `כמושג המופשט`. ומתוך תפיסתו את ההנהגה הכללית שאר ההנהגות הארציות הפרטיות גם כן ידועות לו, שהרי הן פועל יוצא של הנקודה השורשית שהוא תפס.
כלל חשוב מובטח לנו – כי דבר אחד מנביאינו אחור לא ישוב ריקם (עיין פרק א` משמונה פרקים לרמב"ם) - שום נבואת נחמה לא תתבטל ! הכל יתקיים. כיום אנו זוכים לראות ולחיות בהתגשמות נבואה שדורות על גבי דורות ייחלו לה. – שיבה פתאומית אל ארץ ישראל, בדרכים לא דרכים. על אף שיהיו שייחסו זאת לדרכי הטבע הפשוטים, הרי שהנבואות מתגשמות. ובאמת, צריך להעמיק ולהבין מדוע מתגשמות הנבואות בדרך שכזו ולא בדרך ניסית כפי שהיתה יציאת מצרים. כבר הזכרנו את דברי הר` טייכטל בספרו "אם הבנים שמחה" בעניין ההבדל שבין הגאולות. גאולת מצרים היתה גאולה בחסד הנובעת משפע אלוקי מלמעלה היורד אלינו . ה` ירד אל העולם, חולל בו ניסים, וראינו איך "מלכותו בכל משלה". עשר המכות היו כנגד כל החלקי ההוויה (תהלים ק"ג, יט). הגאולה האחרונה הינה גאולה בה מתגלה הקב"ה גם דרך החומר (מבפנים). כל העולם כולו מראה כי הוא מוכתב למגמה האלוקית מעצם קיומו. בדרכים הנראים כטבעיים ביותר מתגשמות הנבואות ובראשם טבע עם ישראל פועל ומתגלה. גאולה שכזו איטית היא. הרמח"ל (דעת תבונות סימן מ"ב) מכנה את שיא השיאים אליו יגיע העולם כגילוי ייחוד ה`. כלומר: חל, ויחול בירור שיראה איך הכל מאת ה`. התורה מאת ה`, הניסים הגלויים מאת ה` . החיים מאת ה`, והמוות מאת ה` . גם המלחמות מאת ה` ואפי` אם נרד אל הפרטים ההרים, החיות, העצים והאבנים כולם מאת ה`. מאת ה` הכוונה היא שהכל מוכתב לציוויו, לרצונו . הכל פעל לקדם את המגמה האלוקית – להיטיב לברואיו באמת. אם כן אין הפרח והעץ שונים מכל נס גלוי אחר מצד ייחוסם אל הקדוש ברוך הוא , כולם אומרים שירה לפניו . הטבע הינו ניסי לא פחות מהנסים שאנחנו מגדירים כנס . ובאמת, מובא כי בדורות שאין נבואה המציאות מקבלת את תפקיד הנבואה . אם אנו רואים את עם ישראל בא ומתקבץ אל ארץ ישראל, הרי שיש לראות בכך חפץ אלוקי שנעלה לארצנו, נתנער מן הגלות, ונבנה כאן את בנין עמנו בשלמותו לפרטיו (עיין אם הבנים שמחה, עמ` ל"ח פ"ב ועוד), למרות שישנם מדרשי אגדה שלכאורה מדברים כנגד .
כמובן שיש להיזהר מנבואות שקר. אין לרוץ סתם אחר כל נביא. יש לבודקו בקפידה על פי כל כללי ההלכה. לאחר שנתברר הנביא כנביא אמת, הרי שמצווה לילך אחריו ולהאמין בנבואתו (עיין רמב"ם, הקדמה למשנה). בדומה לכך גם כל תנועה במציאות צריכה להיבחן בקפידה ובעיון רב, אם על פי ההלכה היא אם לאו. למשל – ודאי שלא נאמר כי נראים הדברים שה` רוצה שנהיה נוצרים, רפורמים או כל תנועה אחרת הנראית כמצליחה. יש לבדוק את הדברים לפי ההלכה. מאז ומתמיד היתה ההלכה מדד הנבואה – אין נביא יכול לסתור הלכה כי אם להוראת שעה, אך לבטל הלכה לתמיד – אי אפשר (עיין רמב"ם, הקדמה למשנה)!

רוח הקודש
ישנו מושג נוסף הנקרא רוח הקודש. רוח הקודש שורה על האדם מתוך לימוד הקודש (לימוד התורה) . אדם שיחקור וישיג, ויתקרב אל ה` דרך העולם הזה, אף שיגיע גבוה (כפי שמעיד הרמב"ם על אריסטו - עיין מורה נבוכים חלק שני, פרק ג`, פרק ח`, פרק ב ועוד), עדיין לא יזכה לרוח הקודש רוה"ק שורה דווקא מתוך לימוד תורה. אין אלו דברים מורגשים, אין `תחושה` של רוח הקודש. אלו עניינים רוחניים, שהמתבונן בשכלו – רואה כי הם קיימים ומשפיעים בעולם. לא שאין דבר כזה תחושה של התעלות רוחנית וקרבה אל ה`. ודאי שיש! הרי כפי שמעשי האדם מושפעים מהתורה , הרי שגם שאר חלקי האדם כמו למשל נפשו הכוללת בתוכה את הפן הרגשי (עיין פרק ראשון משמונה פרקים לרמב"ם) - גם היא מושפעת. אלא, שאין מודדים את רוח הקודש לפי `תחושה` של קדושה.
על מנת לקרב אל השכל את ההבנה שלא רק דברים המורגשים בחמשת החושים קיימים בעולם. נשתמש במשל: הרואה רדיו פועל מבין שיש פה משהו שמפעיל אותו, ולמרות שלא מרגישים ולא רואים שום דבר באוויר, הרי שישנם גלים, ורק במכשיר מיוחד ניתן לראות את הגלים. ובנמשל – צריך עיניים מיוחדות על מנת לזהות את העניינים הרוחניים בעולם המעשה. מתוך התבוננות על הנסים שנעשו לנו בעבר, ועל הנסים (לעתים נסתרים) הקורים אותנו היום, מבינים שהחוקים המנחים את העולם אינם דווקא חוקי הטבע ה`פשוטים` שאנו מכירים. בראותנו את גדולתם של חז"ל בכל הדורות ואת ההשגחה האלוקית שעטפה אותם, אנו נפגשים עם ביטויים של הכוחות הרוחניים בעולם הזה, בפן המוחשי והגלוי שלהם. הר"ן בדרשותיו (הדרוש הראשון) שואל מדוע לא אמרה התורה שיש שכר רוחני, למה רק כשכר גשמי נאמר בתורה, כגון: "ונתתי מטר ארצכם" (דברים י"א, יד) וכו`? עונה הר"ן כי המשכיל יבין לבד שאם יש קשר בין מעשה האדם ובין המציאות העוטפת אותו, הרי שיש עולם רוחני המקשר בין הפרודים הארציים. ואם בארץ מתחוללים שינויים בעקבות מעשה האדם, קל וחומר שבעולמות העליונים שמהם הכל מושפע מתחוללים שינויים. אם המציאות הארצית מתעלה ומזדככת, קל וחומר שהמציאות הרוחנית מתעלה. והרי שהעלאת ההוויה על ידינו הינה בעצם העולם הבא. הוא העולם שאנו הבאנו על ידי מעשינו, מתוך בחירתנו.
ניקח דוגמא מהגמרא לעיניים מעמיקות. הגמרא (סנהדרין צ"ח עמ` ב) אומרת כי האמוראים שדיברו על ימות המשיח צפו חבלי לידה קשים עד כדי כך שאמרו האמוראים: שיבוא המשיח, אך שלא נהיה בתקופה קשה זו. חלק עליהם רב יוסף ואמר: שיבוא, והלוואי ואזכה אפילו רק לשבת בצל הגללים של חמורו. רב יוסף היה עיוור , הוא לא היה מושפע מהסתכלות חיצונית. הוא הבין כי על אף שבעיניים רואים רק חומריות – התהליך הינו תהליך של קודש. הצל, שהוא העדר אור, ולא סתם העדר אור, אלא העדר מהצד הכי נמוך – הגללים של החמור, כאשר החמור עצמו הוא ביטוי לחומריות. ובכל זאת הבין רב יוסף שהכל נעוץ בקודש. הכל חלק מתהליך אחד הקדוש של גילוי ייחוד ה` בעולם .
אם נעמיק עוד נראה איך כל דבר ודבר הנמצא בעולם יש לו שורש בשמים. לכל דבר בעולם יש סיבת קיום משלו, יש לו מגמה לשמה הוא נמצא, אם יתבטל הטעם יתבטל הדבר. לכל דבר יש חיות אלוקית, אם יש חיים סימן שיש משפיע לחיים. הקב"ה משפיע חיים לעולם, ולחיים אלו יש מגמה. ובלשון חז"ל (בראשית רבה פרשה י`, ו): "אמר ר` סימון אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל. הכל מושפע מלמעלה – מהקב"ה דרך הכוחות השונים הנפעלים על ידו, ועד הארציות הסובבת אותנו (עיין דרך ה` חלק א` פרק ה`).
ה` הוא "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" , זאת מצד האמת הנצחית. אך לנו נראים הדברים באופן שכזה: "השמים שמים לה` והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קט"ו, טז). ואכן, גם זה נכון. השאלה מאיזה פן אנו מסתכלים. ודאי שהכל ממנו, אך הוא זה שנתן לנו את הזכות והכח לפעול בארץ. מצד המבט היותר עליון - אפילו העליונים הנקראים בפינו "כוחות רוחניים" –הינם שפלים לעומתו. "המשפיל לראות בשמים ובארץ" (תהלים קי"ג, ו). גם הכוחות הרוחניים הינם בריאה של ה` "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א`, ב). הכל מתחתיו, הכל מכוון אל הבורא.
ירידת הדורות
בגמרא מובא מדרש המצביע על ירידת הדורות. המדרש אומר: "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו בני חמורים..." (שבת קי"ב, ב ועיין בדרשות הר"ן הדרוש השמיני). פשט הדברים הוא שהעולם הינו במצב של התדרדרות. אם בעבר היו לנו ענקים, הרי שכיום אפילו הגדולים שבינינו הנם גמדים ביחס לקודמיהם. מי כיום משתווה לדוד המלך? מי מתקרב לדרגה של משה? המצב לכאורה מייאש- למה שנזכה לגאולה? ובאמת שאלה זו הנה שאלה חזקה. מדוע דורנו זוכה לגאולה, לשיבה לארץ ישראל, בעוד שדורות קודמים, שלכאורה היו צדיקים יותר, לא זכו לה? ובכן, עלינו להבין שאומנם מהצד הפרטי המציאות הולכת ומתקטנת. נשמות כלליות של משה, דוד ושלמה אין לנו כיום, אך לא בצדיקים תלויה הגאולה. להפך, בהתעלות כלל העם. הצדיקים מאוד משפיעים, הם מעלים את העם, אך השאיפה היא שכלל העם יתעלה. הגאולה העתידה הינה גאולת עומק הדין (מעיני הישועה פ`, י"ז). גאולה אשר בה מתגלית סגולת ישראל- הפן הכללי והטהור שבישראל.

העולם הולך ועובר ממצב של השראת שכינה מלמעלה- מן הקב"ה למטה- לארץ באופן גלוי, אל מצב בו הקב"ה מתגלה דרך הארץ, דרך הטבע, דרך החומר. לאחר `ששת ימי המעשה`, כאשר החומר גם כן יקרא בשם ה`, אז נזכה ליום השבת בו הקב"ה מברך את העולם בשפע נוסף מלמעלה (אוה"ח עה"ת בראשית ב, ג). נשוב לזכות לנביאים. לעתי"ל ילדים ונערות ידעו את ה` כמו שאומר הכתוב: "בחוריכם חזיונות יראו" (יואל ג, א), הארץ תמלא דעת ה` (ע"פ ישעיה יא, ט). אך כל זאת מצד התעלות הצדדים הכי נמוכים בעם. מתוך כך נשוב אל הנבואה.
העולם לא יורד ממדרגתו, אלא עובר לאופן הנהגה שונה. ר` עקיבא הבין זאת כאשר ראה שועל מהלך בבית קודש הקודשים וצחק (ילקוט שמעוני פר` עקב רמז תתס"ה). אין נסיגה, יש רק התקדמות (ע"פ חגי ב, ט). בו ביום שחרב הבית נולד המשיח (במדבר רבה פרשה יג). גדול יהיה הבית השלישי מקודמיו. בית המקדש הראשון היה מצד השפע האלוקי היורד אל הארץ מצד מעלת הפרטים, בית המקדש השני היה מצד מעלת הכלל (נצח ישראל פרק ד`), ובית המקדש השלישי יהיה לא רק מצד שלמות הכלל בפן הרוחני אלא גם בפן הגשמי- החול שלנו יתגלה כקודש. ובלשון הר` חרל"פ:
"ועל ידי התחוללות השינויים הגשמיים בכל מלוא תקפם, נעשים הם מוכשרים לקבל את השינוי היותר נעלה ונשגב...ולא עוד אלא שכל השינויים היו בהויה מתחילת יצירתה כל אלו היו הכנה לשינוי הגדול שיתחולל באחרית הימים" (מעיני הישועה פ` י"ד).
אין הקב"ה בא בירושלים של מעלה עד שהוא בא בירושלים של מטה (תענית ה, ב).
כאן אנו מגיעים אל נושא מורכב- להבנה כיצד זזים דברים בעולם. מצד האמת, אין דבר שזז בעולמות התחתונים לפני שהיה חפץ מאת ה` לכך. אך מצד ההופעה, המפגש הוא קודם כל עם ההופעה החיצונית של הדברים. רק לאחר מכן מתברר הקודש המנחה את החול. משל למה הדבר דומה- לאדם שבא לקפוץ מבניין גבוה. לפני הקפיצה לא נפגשנו עם תעוזתו הפנימית. הפעם הראשונה בה נפגשנו עם גבורתו הנה לאחר הקפיצה. הכוחות אומנם היו בו עוד קודם, אך לא היתה לכך שום משמעות מעשית לגבינו המתבוננים. לאחר שקפץ, לא רק שנתגלו כוחותיו, אלא הם אף נקבעו בו עוד יותר. הרב כותב באורות האמונה: "נראים הדברים שההתהוות של כללות היש בכלל הולכת היא מלמעלה למטה..." (מתוך קטע הקדמה). בהמשך (קטעי אלילות) משמיע דבריו להפך: "העולם נוצר מתוך תוהו ובוהו הקליפה קדמה לפרי החומרות והגסות הקדימה לבא". אין כאן סתירה בין האמרות כי אם פן הסתכלות שונה. מצד ההופעה- הקליפה קודמת לפרי, אך מצד הכוחות הדוחפים, מצד השפע היורד מן העליונים- התהוות היש הנה מלמעלה למטה. כך הדברים מצטיירים בשכלנו, כאשר מצד הקב"ה גם זה איננו נכון, לגביו אין עבר, הווה ואין עתיד. מצד עצמותו הוא מעל לכל מושג. רק מצד המושג הנגלה אלינו כך הם הדברים.
כך עובר העולם מן הגילוי השמימי אל הופעת ה` דרך הארציות, כאשר לאחר מכן יתברר כי הכל טמון בקודש עולמים. הגאולה לה אנו זוכים כיום מובנת ביותר, היא איננה מצד מעלותינו הבחירות אלא מצד הסגולה הפנימית הטבעית, אלא שהסגולה איננה מתגלה בפועל כי אם כמה שהבחירה (עסק התורה והמצוות) מסייעתה (אגרות הראי"ה אגרת תקנ"ה).

עם ישראל
היהדות איננה דת של צדיקים בלבד. עם ישראל הינו מציאות כללית, הכולל בתוכו צדיקים, בינוניים ורשעים – צבור. זהו טבע הציבור יש בו את שבט לוי הקדוש, ואת שבט דן הירוד שבשבטים . אין ברצוננו שיהיה רק אדם אחד שיתקרב אל ה` כמשה רבנו (עיין בפירוש אוה"ח עה"ת דברים ל"ג, ב), ושאר כל העם יהיה במצב של שפלות רוחנית. שאיפתנו הינה העלאת הכלל, חשיפת כל הכוחות כולם ובראשם כח הכלל. יש חסידים החושבים שהרב ילמד בשבילם. זהו ביטול תורה גדול מאין כמוהו. הנדרש מאתנו הוא התעלות כללית של כל העם, שהסגולה הפנימית של עם ישראל בכללותו שהם במהותם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים תתגלה.
עם תופעת ירידת הדורות מן הצד האחד, אנו ערים גם לעליית הדורות מן העבר האחר. בעבר דלת העם היו עמי הארץ, כל עניינם היתה הארץ (עיין בבאר הגולה למהר"ל, תחילת הבאר השביעי), הם היו מחוברים אל הארציות ואפילו קרוא וכתוב לא ידעו. בשל המרחקים הגדולים שהיו בין עמי הארץ לאנשי התורה, אנו מוצאים בגמרא ביטויים של שנאה וניתוק ביניהם: מצד עמי הארץ - "מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור" , ומאידך אמרו חז"ל – "עם הארץ מותר לנוחרו מגבו" .
לעתיד לבוא, אומר הרב חרל"פ: יתגלה שכל החטאים של עם ישראל היו רק טעות בעבודת ה` (מעיני הישועה סוף פ` ה). נקודה זו מסובכת להבנה, שהרי איך ניתן לומר על אדם שרצח שהוא בעצם ניסה לעבוד את ה` רק שהוא טעה, הרי מדובר פה ברשע? זה נראה כמו טענה הדוחקת את המציאות!
ובכן, יש להבין מהו מקור החטא אצל עם ישראל:
בדומה למה שאמרנו לגבי הקב"ה כי הוא הטוב השלם וכי לא יצא רע מתחת ידיו, ומתוך כך תפסנו כי יש להבין את הרע כטוב במהותו, הרי שישראל שהם מרכבת השכינה בעולם, "האבות הם המרכבה" (בראשית רבה פרשה מ"ז), כל עניינינו הוא הבאת שמו של ה` בעולם. ואם כן לכאורה לא יתכן שאנו נחטא, שהרי חטא הינו הפך תפקידינו. חטא גורם להיעדר, לחיסרון ולכיסוי שמו של הקב"ה בעולם שלא הוא החטאת המטרה והמגמה האלוקית. כאשר אדם חוטא נראה הדבר כביבול אין אלוקים, כביכול אין השגחה. בספר נפש החיים (שער ג` פ` ז) מוסבר כי זה המושג "חילול ה`". חילול מלשון חלל ריק כאשר אדם עושה מעשה שלא מתוך כוונה של קודש, הרי שיכול לגלות את הקב"ה אך לא עשה זאת ובכך חילל את ה`. קל וחומר אם עשה חטא, שאז ודאי שיצר חיסרון והיעדר משמו של הקב"ה בעולם. וכמו שאמר הקב"ה למשה (במדבר כ`, יב): "יען לא האמנתם בי להקדישני". לאחר חטא אדם הראשון – `פתאום` נצרכנו לבגדים, נוצר מצב של כיסוי של הסתר .
חטאינו אינם נובעים משורשינו, מעצם תפקידינו, אלא בשל החיסרון הקיים בנו, בשל הסיבה כי עדיין לא הגענו אל השלמות בה נוכל לפעול להבאת שמו של ה` בלבד ללא `תופעות לוואי`.
את הרע ביחס אל הקב"ה הבנו כטוב במהותו, כלומר: שתפקידו הוא לטוב. בעם ישראל אנו מבינים כי הרע היוצא מתחת ידם הוא אומנם רע מצד הופעתו, אלא שהוא איננו מהותי להם, ועל כן הוא לא משתייך אליהם. חטאינו היום הנם כלכלוך שנכנס במקום שיש חיסרון, כגון חריץ בשולחן, אבל עוד אין שלמות בפועל . "הכל יושלם באחרונה" (נצח ישראל פרק י`).
אנו בניו של הקב"ה מביאי שמו בעולם, ביסודנו אנו "קודש לה`" וכל חטאינו נובעים רק מכך שעדיין לא הגענו אל השלמות הטבועה בנו שתתגלה בשיא תפארתה רק לעתיד לבוא . כל עוד שלמות זו לא יצאה אל הפועל, הרי שאנו במצב של חסרון, וכשיש חיסרון – יש חטא. משל למה הדבר דומה – לשני בתים, האחד גדול והשני קטן. ודאי שהגדול עדיף על הקטן, אלא שבשלבי הבנייה יש עדיפות לקטן, הוא מוכן עוד לפני הגדול, שהרי בגדול עוד צריך להשקיע הרבה עד שעליונותו על הקטן תתגלה. כך אנו, כל עוד לא הגענו אל השלמות, יש בנו חיסרון. והמשמעות של החיסרון הזה הנה קריטית, כיוון שכאשר למשל הגוף נשרט, והוא חסר, יש מקום לזיהום להתפתח, או בנמשל: לרע לדבוק בישראל, אע"פ שאינו מהותי לנו.
המהר"ל (עיין נצח ישראל סוף פ` ב`) משווה את היחס שבין היהודים לגויים ליחס שבין השכל לעין: העין היא בריאה שלמה שאינה צריכה לעבור התפתחות כמו השכל. אך מי אוויל לחשוב שכיוון שהשכל צריך לעבור השלמה הוא ירוד ופחות מהעין?! נכון שכל עוד השכל בשלבי התפתחותו האדם יכול לעשות טעויות נוראיות, אבל כאשר הוא מגיע לשלמותו הרי שהוא מסוגל להרבה יותר מהעין! השכל איננו מפותח - הוא מתפתח. כך נבין בעתיד כי חטאינו הנם פועל יוצא של מרחק מהקב"ה. אנחנו מחפשים אותו אך לא תופסים אותו בשלמותו, בחלל הזה נכנסים אלינו רעות מן הגויים.

נסים
נקודה חשובה נוספת להבנה היא שנסים גלויים לא ישנו את המצב מבחינה מהותית פנימית. כבר ראינו בעבר נסים גלויים - במצרים ובמעמד הר סיני, ובכל זאת חטאנו. אליהו הנביא הוריד אש מן השמים בהר הכרמל, עד שהודו שם כולם "ה` הוא האלוקים" (מלכים א, י"ח, לט), ומיד אחר כך חזרו לסורם. המקרה של אליהו בהר הכרמל הוכיח כי נס מועיל זמנית. זה לא שנס ירומם אותנו, ואז הכל יהיה בסדר. על מנת להתעלות באמת – עלינו לעמול ולקנות לנו מעלה שתהיה מושרשת בנו. אז נזכה לחיות במציאות של השגחה עליונה לכלל העם ואף לפרטים, כאשר הקדושה תבוא מצד השפע האלוקי שבתוכנו, ולא מן השפע האלוקי החיצוני לנו.
נשאלת השאלה - מה אם כן היה תפקיד הנבואות והנסים בעבר?
ובכן, נקודה זו כלל איננה פשוטה, כיוון שהיא דורשת מאיתנו להצביע על נס מסויים ולומר כאן היתה כוונת הבורא כך ובנס אחר כך. לשם כך, יש לעמוד על דרך הנהגתו והובלתו של ה` את העולם. יש להבין איזה עניין הוטל על כל דור ודור לחשוף ולגלות, איזו הופעה בדרכי ה` עליו להביא לידי ביטוי, להוציא מן הכוח אל הפועל, כיצד ומה תפקידו של כל יחיד וכל פרט בעולם בתכנון האלוקי הכללי. כל זאת על מנת שנבין את הצורך בנס זה או אחר בזמן ובמקום בו הוא הופיע, כפי שכבר הזכרנו הפרטים רבים מלעסוק בכולם, אך בהנהגות הכלליות יש לנו יכולת לגעת. למרות המסובכות שבקביעת תפקידי הנסים אנו מוצאים התייחסות של גדולינו לכך: הרמב"ם קובע כי לכל נס היה צורך והכרח מסוים. למשל – כשלישראל לא היה מים במדבר, נעשה להם נס `וצצה` באר מרים (רש"י במדבר כ`, ב) . מעמד הר סיני נועד לשם הבאת תורה וחיזוק אמיתותה (עיין בדרשות הר"ן דרוש תשיעי, וכוזרי מאמר ראשון פיסקה יא), וכן שאר הנסים. יש זמנים בהם ברצון ה` נעשים נסים, ויש שאין ברצונו שיהיו נסים. יש זמנים בהם הם יהיו גלויים, ויש זמנים בהם הם יהיו נסתרים. תלוי בצורך, כלומר ברצון ה`. עתה, נבין באופן עמוק יותר את הסברנו הקודם: דור שאין ראוי לנס, הכוונה שלא שייך לעשות לו נס, כיון שדור זה אמור לפעול דבר אחר בעולם, כגון דורנו שעליו לגלות את ההופעה הפנימית שבישראל, ההולכת ומתגלה לנגד עינינו. היו דורות שהיה ראוי, כלומר – היה שייך לעשות להם נס כיון שעניינם היה אחר. כל דור ותפקידו הוא.
הרמב"ם מוסיף נקודה בסיסית חשובה בעניין הנהגת ה` בעולם ובעניין התממשות הנבואות: הוא קובע כי כל הדברים שעדיין לא התרחשו אין אנו יודעים כיצד יהיו עד שיהיו (רמב"ם הל` מלכים י"ב, ב), וכי אין להרהר אחר הקב"ה למה אינם מתרחשים, או לחילופין לא כפי שציפינו או חשבנו שיתרחשו.
למשל: איננו יודעים אם תחיית המתים היא בגוף כמו זה שלנו היום , או בגוף אבל במושגים אחרים, עליונים יותר מאלו שאנו נפגשים איתם היום , או אולי יש כאן רובד נוסף והוא תחיית האומה שעל פי הנבואה ביחזקאל (פרק ט"ז) עצמות יבשות (ישראל בגלות) חוזרים ולובשים "עור וגידים" – חוזרים אל הארץ להתעסקות חומרית ארצית, ואח"כ נכנסת בהם גם "רוח" – העם יחזור אל התורה שהוא עזב, תהיה מדינה שבנויה מחומר ורוח כאחד. דברים אלו לא נדע איך יהיו – עד שיהיו, אך מאמינים ובטוחים, שמה שה` הבטיח – יהיה!
באיזו דרך – איננו יודעים, ואולי אפילו ישנם כמה דרכים, ובנו הם תלויים - ברצוננו ובמעשינו, כפי התעלותנו הפרטית והכללית. אולי אז יתרחשו הנבואות בדרך היותר קלה ופחות מכאיבה. כמאמר חז"ל על הגאולה (סנהדרין צח עמ` א): זכו – יבוא המשיח על ענני כבוד. לא זכו – עני ורוכב על חמור. כלומר: זו ועשו תשובה אמיתית – אז תהיה גאולה נסית התואמת את מעלתם העצמית . ואם לא יעשו ישראל תשובה מעצמם – "מעמיד להם ה` מלך רשע כהמן ומיד חוזרים בתשובה" (סנהדרין צז עמ` ב). כאשר לוחצים אותנו הנקודה הפנימית שלנו מופיעה. במצב של לא זכו - אין נס גלוי. אין "זבנג וגמרנו", אלא הליכים ארוכים שיהיה עלינו לעבור. אם לא נעבור את הליך התיקון בשכל, נעבור אותו `ברגלים`. מקובלנו כי הגאולה תחל בהתנוצצות של תחיית ובקשת החול (חזרה לארץ מתוך נטייה חומרית), ורק לאחר מכן יעטוף אותה הקודש ויתגלה אז בעליל כי חוסן ישראל (גם בזמן שעסקנו בחומר) הינו אך ורק בקודש עולמים, בעוז ה` ובתורתו (ע"פ אורות התחיה מ"ד), וכי הוא שפעל על ידינו. או במילים אחרות אנו זכינו לפעול מכוחו.
דוגמא נוספת ליכולת הנבואה להתממש בכמה אופנים – ניתן לראות בסיפור יונה הנביא, יונה ניבא על נינוה כי ב"עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (יונה ג`, ד). בפשט – חושבים כי הכוונה שנינוה תיהרס, כפי שעשה ה` לסדום . אך אנשי נינוה – "שבו מדרכם הרעה" (יונה ג`, י) והפכו את מעשיהם. האם אין זה נהפכת ?! ואכן, שני הפירושים נכונים, ובמעשינו אנו תלויים הדברים כיצד יופיעו.
אם נחזור לעניין תחיית המתים, אולי גם היא – תהיה גם בפורמט של תחיית האומה שבגלות נחשבה כמתה, ובשיאה – נגיע לדרגה כזו שמלכות ה` תתגלה בפועל. נתנקה מיצר הרע העוטף אותנו כיום, ומן החיסרון הקיים בנו, ותחיית המתים תהיה אז כפי ההבנה הפשוטה, כיוון שהמוות (החסרון) – לא ישלוט בנו עוד. אז נוכל לאכול מעץ החיים הוא העלייה הרוחנית (עיין דעת תבונות סימן קכ"ו)!
העיקרון שהציב הרמב"ם הוא שבעניינים העתידיים לא שייך לעסוק יותר מדי. מה שכן שייך, הוא ללמוד את מה שעבר, ומה זה אומר לגבינו היום. מה מוטל עלינו לעשות כדור, ועל כל אחד ואחד כיחיד. כל שקרה את אבותינו כיחידים – הוא הקורה אותנו כעם. הנשמות הכלליות מתפרטות. עלינו לברר מתוך כך מה עלינו לעשות, כיצד עלינו להתקדם ולקדם את העולם. לעשות את התפקיד שזכינו לו, ולהוציא את הכוח הטמון בנו אל הפועל (את תוכניות הבניין להפוך לבניין ממשי).
מה בדיוק צריך דורנו לעשות ככלל, ומה כל אדם בפרט, אלו נקודות שאנו מבררים כל הזמן על ידי התבוננות "בתוכניות" – בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שהן שילוב של התורה עצמה, והסגולה – הכוח, או המגמה האלוקית הפנימית הקיימת בישראל, המתאימים ומוכנים אל קבלת התורה. אלו שעושים את בירורי הכלל, אלו בעיקר גדולי הדור. לא ששאר העם פטורים מלברר בעצמם, אלא שלאור הגדולים אנו הולכים. את הבירור הפרטי כל אחד ואחד עושה לעצמו על פי שורש נשמתו, תוך עיון בתורה והתייעצות בגדולים היכולים להוסיף ולכוון מהבנתם בעניינים אלו.
לפני שנברר את תפקידנו רק נוסיף כאן את דברי הר"ן בדרשותיו (עיין בדרוש התשיעי). הר"ן אומר כי המתייאש מעבודת ה` עובר עבירה גדולה ביותר עד כדי כך שאפילו על גזירות דרבנן יחויב מיתה (בידי שמים). הר"ן מביא מספר אמרות של חז"ל הדנות את העובר עליהן במיתה, ותמה על עניין זה – וכי מנין חיוב מיתה בדברים אלו? קובע הר"ן כי אם הקב"ה אומר כי יש לנו את הכח אזי כל אמירה הפוכה הינה כפירה בעיקר, כפירה בתכלית ובמגמה האלוקית! חטא הנובע מתוך ייאוש - הרי שיותר מהבעיה שבחטא עצמו, ישנה בעיה בעצם הייאוש. אם קיבלנו תפקיד זאת אומרת שיש לנו את הכח לבצעו. המרגלים בכניסתנו לארץ התייאשו. הם פחדו שאם נכנס לארץ נצטרך לעסוק בעניינים חומריים, בכלכלה, במלחמות וביטחון ובכך אולי נעזוב ח"ו את התורה (ע"פ אורות התחיה ????). ראשי ישראל אלו קנאו לה` במקום הלא נכון. אם ה` אומר שיש לעלות לארץ אז אין להתחכם! יש לעלות לארץ, ולא לחשוש. וכפי שאמר כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל) אסור לפחד מאיש . הקב"ה מצווה אותנו להלחם ואוסר עלינו לפחד . זה לא שהפחד איננו חשוב, הוא למשל מגן על האדם מלנהוג בכביש שלא כראוי, אך כאשר הוא עומד כביכול כנגד דבר ה` - יש להתאזר באומץ לב ולהכניעו. הרב קוק מאריך מאוד בבעייתיות שבפחד, וביכולת שלו להמית את כוחות היצירה (עיין מידות הראי"ה - הפחד).

תפקידנו
מה אם כן עלינו לעשות - עלינו לדייק בהתבוננות בתוכניות, על מנת שהבניין שאנו מקימים לא ייפול עוד. לא תהיה עוד נפילה כפי שעברו דורות קודמים בשאר הגלויות. כך מקובלנו – הבית השלישי לא יחרב . גלות אדום אחרונה היא . זו לא החלטה שרירותית שפעמים יגלו, ופעם שלישית לא. העניין הוא שהגאולה האחרונה היא גאולת "עומק הדין" – לא בזכות אבות שכבר תמה (סנהדרין מד, א), ולא בזכות מעשיהם הטובים של ישראל, שהרי אם בבחירתם ובמעשיהם היא תלויה - הרי שאין הגאולה מחויבת המציאות. הגאולה השלישית הינה בשל סגולתם הטבעית של ישראל, ודאי שסגולה זו תופיע גם במעשים טובים וישרים בצדק ובמשפט. ודאי שלמעשים טובים שכאלו יש לשאוף, אנו שואפים לנהוג על פי סגולתנו, אלא שההבדל הוא שמעשים אלו ינבעו מתוכנו מטבענו מתוך הכרתנו, ולא מתוך פחד מעונש, או התפעלות מנס גלוי כלשהו.
"ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), "ישראל אף על פי שחטאו קרויים בנים" (קידושין ל, א). אדם שנדר שלא ליהנות ממולים אסור גם בישראל ערלים (נדרים לא, א), כיוון שבמהות כל יהודי קרוי מהול מעצם היותו יהודי, והמהות איננה משתנה בעקבות גורמים חיצוניים. כל יהודי הינו חלק מהכלל, והכלל כולו הוא המגשר בין העולם ובין הקב"ה. יהיו יהודים שיפעלו בגלוי, יהיו יהודים שרק בזרעם תתגלה סגולתם, יהיו כאלה שיפעלו בסתר, שלא מתוך כוונה תחילה, ויהיו כאלה שמעצם היותם חלק מהעם הבנוי מפרטים הרי שהם יפעלו ליישור העולם.
נשאלת השאלה: אם נסתכל על דור המבול, נראה הדבר, כביכול חזר בו ה` מהטבע שקבע. ובכלל – תחילה היה אדם הראשון בגן עדן, ולאחר שחטא לכאורה השתנתה המציאות. כיצד, אם כן, מסתדרים מאורעות אלו עם הטענה כי הטבע קבוע? אם נמשיך עם קו מחשבה זה מדוע שלא נקשה שמא גם מבחירתו בישראל `התחרט`, כפי שבאמת טוענים הנוצרים?
כל השאלה הזו נובעת מקטנות תפיסתם של הנוצרים את הבורא. לא פלא שהם חושבים אותו לאדם כמוהם שירד אל העולם דרך "בתולה". הם מוּנַעים מהחשק להפוך את האדם לאליל. ואם האדם הוא אליל והוא המרכז, אז הכל מותר . אנחנו היהודים, מבינים שמצד אחד חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם (מקור), אך מצד שני אדם צריך גם לדעת שהיתוש נברא לפניו. בשבילנו נברא העולם – על מנת שנתקן אותו. אם האדם מקלקל אז אומרים לו – "אל תזוח דעתך" אפילו היתוש נברא לפניך. כך צריך להבין את מיוחדותו של האדם, מצד היכולת שלו לפעול ולתקן את הבריאה.
הקב"ה לא חזר בו, לא מתכלית הבריאה, לא מדור המבול, ובטח שלא מהבחירה בישראל. ניגע בקצרה בכל מקרה ומקרה לגופו:
לפני שנשיב על השאלה נעיר כי עצם השאלה הינה בעייתית. לשאול `למה` כלפי הקב"ה זו שאלה שהיא איננה שאלה, כיון שאם שואלים למה זאת אומרת שיש סיבה המחייבת אותו, והרי הוא סיבת הסיבות, הוא מעל לכל וכיצד תהיה סיבה המחייבת אותו . לשאול למה כלפי הקב"ה זו סתירה עצמית בעצם השאלה. אין מילה כזו `למה` ביחס לקב"ה, כפי שאי אפשר לשאול אם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. זו סתירה פנימית בעצם השאלה. אין בשכלנו יכולת להבין מעבר אליה.
כל שאנו יודעים ביחס לקב"ה הוא רק לאחר הבריאה, לאחר שהשפע מושפע עלינו ושאלתנו הינה שאלת בירור. כלומר: קודם כל אנו קובעים כי כך עלה ברצונו, שכך וכך יהיה, שהאנושות תעבור תהליכים כאלה או אחרים, ולאחר מכן אנו באים ושואלים – מה זה אומר לנו שכך היה הדבר, מה זה אומר לגבינו. על ידי השאלה הננו מעמיקים הבנה ומתקרבים אליו. איננו שואלים שאלות של התרסה. אנו שואלים שאלות של בירור והנחייה על מנת שנדע את הדרך הנכונה והאמיתית כיצד לנהוג. אך לעולם איננו שוכחים את היחס הפשוט של ה` הוא בשמים גבוה מעל גבוה ואנחנו בארץ (ע"פ קהלת ה`, א). יש פרופורציה! לשאול תמיד אפשר, אך יש גם להבין כי לא הכל ידוע לנו. לא הכל ניתן להבנה. ישנם דברים שאם היינו יודעים מראש היינו נמנעים מלעשות, או שהיינו נוהגים באופן מסוים, אולי אפילו באותו האופן שאנו נוהגים כיום, אלא שלא מתוך בחירה. לו היינו יודעים הכל לא הייתה בידינו בחירה. כל הבחירה נובעת מהעלם שמו, מחוסר הבנתנו ומקוצר ראייתנו, והלא מגמת העולם היא הטוב המושפע אל הברואים על פי בחירתם. רצון ה` הוא שעל ידי הבחירה נתעלה ונעשה רצוננו כרצונו . אם כן, ננסה רק להבין את ההליכים שעברו ושעוברים עלינו כאשר אנו יודעים כי ישנו עומק נוסף הרבה יותר מזה שאנו משיגים.

ירידת העולם
ישנה מחלוקת בין הראשונים האם מעשה בראשית, או לפחות חלק ממנו, הינו משל שמאחוריו עומד רעיון (מקור), או שמא מעשה בראשית היה בפועל (עיין דעת תבונות סימן קכ"ו). בין אם המעשה היה, ובין אם הוא משל, במעשה בראשית גנוזה מגמת הבריאה. כך מקובלנו מחז"ל. בין אם נלמד זאת מן המשל, ובין אם נלמד זאת בתור מעשה אבות סימן לבנים (מדרש תנחומא פ` ט), הרי שנגיע לאותה תוצאה מבחינת הרלוונטיות העכשווית. איך שלא יהיה, ודאי שאין כאן חזרה מהרצון והמגמה הראשיתית לשמם נברא העולם. העולם נברא לשם השפעת טוב לברואים (עיין דעת תבונות סימן י"ח). טוב הנעשה על ידי כך שניתנת לברואים בחירה, ובכך זוכים לשכר בזכות עצמם, ולא בחסד. אין אנו רוצים לקבל מתנות חינם. אדם הבריא בנפשו מעוניין לעבוד ולהרוויח את לחמו בכבוד. ואף יותר מכך – על ידי הבחירה אנו כביכול מוסיפים כבוד לקב"ה (ועיין בבאר הגולה למהר"ל, באר רביעי, עמוד ס`). כל הקיים בעולמנו לכבודו הוא – "שהכל ברא לכבודו" (כתובות ח`, א). כפי שהזכרנו לעיל, טוב שעבר התמודדות של בחירה, הרי שעכשיו הוא יותר מחוזק ויותר עליון. כמובן רק מצידנו, כביכול אנו מוסיפים בו. הקב"ה איננו תחת גדרי הזמן, כך שאי אפשר לומר שכל עוד לא עברנו את ההתמודדות הוא כביכול חסר.
בקרב הפילוסופים הייתה מבוכה. הם הבינו אמנם שאם יש עולם, סימן שיש רצון. אך מכיוון שהם הבינו את הרצון כפי מושגי הרצון שלנו, הרי שהבנה זו הביאה אותם לקושיא – איך יש לפני האלוקים השלם רצון, הרי רצון מראה על חיסרון? אדם הרוצה דבר, סימן שעדיין אין לו אותו, והרי לא שייך ליחס חיסרון לקב"ה? הפילוסופים לא תפסו את המושג `רצונו הפשוט`, כלומר מופשט ואינו מוכרח כלל. הם לא הבינו כי רק לגבינו, כשאנו מתרגמים את אשר רואות עינינו למושגים הארציים שלנו, הרי שאנו אומרים כביכול רצה הקב"ה כך וכך, ולכן ברא את עולמו. איננו מתכוונים לומר ח"ו שמשהו או מישהו מחייבו לכך . חוסר הבנה זה הביא אותם לומר כי האלוקים ברא את העולם בטעות, כלומר - העולם הוא פועל יוצא טבעי אוטומטי של אלוהים, וכי הוא קדמון בדיוק כפי שהאלוקים קדמון, כמובן שעל פי תפיסה זו נשללת השגחת ה` או התגלותו אל בני האדם הנחותים (ועיין בתחילת ספר הכוזרי בדעת הפילוסוף).
כאשר חטא אדם הראשון, ירד הוא וירד העולם כולו איתו. לא היתה כאן חזרה מהתוכנית של ה`, כי אם נפילה שהיתה טמונה כבר בכח בעולם מעצם נתינת הבחירה (עיין דעת תבונות עמ` קט"ו בביאור מס` 260). משל למה הדבר דומה? לאדם שנולד בריא, וחלה בשל חטאיו. הרי ודאי שלא נגיד שה` תכנן שהוא יהיה בריא, וחזר בו מכוונתו. הקב"ה נותן לאדם את היכולת לטעות וללכת אחר יצריו, אלא שהוא בטובו, טמן גם סכנות של נפילה בחסרונות העולם החומרי הזה, שתפקידן באמת להחזירו למוטב. כך העולם - בסוף התהליך ישוב אל המוטב, אל מעלתו הראשונית, וימלא את תפקידו בשלמות. חז"ל רמזו זאת במדרש (עיין מדר"ת וישב ד`) בו מתחולל "ויכוח" בין אדם הראשון והקב"ה. הקב"ה אומר לו מדוע חטאת, עכשיו תקבל עונש שהמיתה תשלוט בך. עונה לו אדם הראשון "אל תספר לי סיפורים שכביכול אני אשם. כבר בתורתך שקדמה לעולם כתוב: "וזאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר י"ט, יד). אתה גנזת בי את החיסרון. כלומר: זו היתה התוכנית האלוקית! כמובן שיש להיזהר מלהבין שמצווה לחטא מתוך מחשבה שאם הכל מאת ה` אז גם החטאים מאיתו. על אף שיש בכך אמת - אנו מצווים שלא לחטא, ולא `לעזור` לקב"ה היכן שלא נתבקשנו.
אין שייך להקשות - לכאורה אדם שמת בחטאיו הוא ההוכחה לכך שניתן למרוד בקב"ה. אין אנו מסתכלים על אדם זה כפי שהוא נגלה אלינו, בתקופת הזמן המצומצמת שאנו פגשנו אותו, עלינו להסתכל על הנשמה כולה, על הכוח שצריך לצאת אל הפועל (עיין דרך ה` חלק ב` פרק שלישי פסקה י`). הנשמה קיבלה תפקיד מסוים לעבור במשך שהותה בעולם הזה. אם תמרוד, תאלץ לחזור על מנת להוציא את כוחה אל הפועל. הזכות לעשות זאת מבחירתה העצמית הינה בחסדו של ה`. זכות זו ניתנת רק בתוך תקופת `ששת אלפי שנים שהעולם יתקיים` , כנגד ששת ימי המעשה שרק בהם שייכת העבודה העשייה והברור . השבת, ושכנגדה האלף השביעי – יום מנוחה הוא, ועל כן אין חזרה בתשובה לעתיד לבוא (שבת קנ"א, ב), כיוון שתינטל מאתנו הבחירה שבידינו כיום. נטילת הבחירה יכולה להיות בכמה אופנים, או מצידנו על ידי התגברות מוחלטת על הרע, ועשיית רצוננו כרצונו (כפי שראינו לעיל לגבי משה), או לחילופין על ידי הקדוש ברוך הוא. כפי שמובא בדעת תבונות (סי` ע"ב, פ. ועיין גם בדרך ה` חלק א` פרק שלישי) כי הנשמה האלוקית שבנו לא פועלת בשיא כוחה, אלא כאדם בתוך נעל שרק עקבו – צידו הנמוך ביותר – בתוך הלבוש. ובמטאפורה – הנשמה בגוף. ואכן, מצינו במשה שאמר לו הקב"ה "של נעליך מעל רגליך" (שמות ג`, ה. ועיין שם במלבי"ם) כלומר – צא מן החומריות שבך. הנשמה מצד כוחה האדיר אם לא הייתה מוגבלת מלפעול את רושמה בגוף, הרי שהייתה מזכתו לחלוטין ברגע. גם זו אפשרות לנטילת הבחירה .
עניינים אלו כבר קשורים במידת מה גם למושג `גלגול נשמות`, ואין מטרת חיבור זה להיכנס לעניינים שכאלה. הכלל העקרוני הוא החוק, כי אנרגיה פוטנציאלית תהפוך לאנרגיה קינטית. אם נחזיק אבן באוויר, הרי שבכוחה ליפול למטה ולקבל מהירות, אלא שהיד שלנו מונעת ממנה את צבירת המהירות. ובנמשל – היד זה היצר הרע, הכוח המונע שמפריע לאבן – לנשמה, לעבור מכוח פוטנציאלי לכוח בפועל, ובמקרה של האבן – לקינטית (מהירות). לעתיד לבוא – פשוט תילקח היד, אם בשל התגברות מעשינו, ואם בשל הקץ (שאסור לחשבו) . כוח יצא אל הפועל אם מרצונו, ואם בעל כרחו.

דור המבול
מצד החטא כפי שהזכרנו קודם – לא חזר בו הקב"ה, אלא כך קבע בחוקי הבריאה – הטבע מתנהג על פי מעשינו, וכיוון ש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו`, יב) עד כדי כך שאפילו החיות הושחתו , הרי שהמבול היה מכורח המציאות מצד הטבע. בדיוק כפי שאמרנו שעליה רוחנית גוררת אחריה נסים והשגחה רוחני, כך גם להפך.
נקודה נוספת שחשוב לברר היא מדוע עם ישראל לא הגיע לעולם עוד קודם. מדוע נתנה לגויים – בני נוח האפשרות לחפש אחר המעשה הנרצה והנכון, בעוד שאנו יודעים כי הסגולה לכך אצלנו עוד מקדם ימי בראשית? (עיין בראשית רבה, א`)
יש להבין, כי רק כיום אנו יודעים זאת. אחרי שהעולם כבר `הוכיח` זאת מבחינה היסטורית, אזי ברור לנו שיש צורך בעם שינחה את העולם כולו כיצד לטפס בהדרגה בקישור העולמות אל הקב"ה. בדיוק כפי שצבא לא בנוי רק מסיירות ומקצינים בכירים, אלא להפך – הרוב `תומכי לחימה`, כך גם העולם שלנו: לעמים שונים – תפקידים שונים.
זה שניתנה הזכות לאנושות לנסות לגשש אחר הדרך הישרה והנכונה לפני הופעת עם ישראל, זה היה כדי שלא יטענו הגויים למה בחרת בהם להוביל, למה שלא נוביל אנחנו? אבל ה` כבר `ידע זאת מראש`. ואכן, `תוכנן` שישראל יובילו את העולם כולו עוד לפני שבכלל נברא העולם, כפי שראינו קודם כי מחשבתם של ישראל קדמה לעולם.
עניין נוסף הנלמד מתקופת גישושי האנושות הוא מי הם בני נח (הגויים). בדורות האלו הובהר שיש תפקידים בעולם. לא שאדם אחד פחות מחברו, אלא שהוא פשוט בנוי אחרת. מהגויים יצאו רק אנשים פרטיים שהתקרבו אל ה` כמו חנוך ונח. ובאמת, בתורה מודגשת נקודה זו. נח היה צדיק (ע"פ בראשית ו`, ט), אבל פרטי. אלה תולדות נח – נח. תולדות נח היו נח בלבד . הוא לא עסק בהפצת תורה כמו אברהם שגייר את הגברים ושרה אשתו את הנשים . על כך הוא אף קיבל עונש – להיכנס אל התיבה הסגורה. `שילמד` מה זה לא להפיץ החוצה את הטוב שיש לו. שלא יסתגר לו לבד בצדקתו. ובנוסף, קיבל הוא בסוף ציווי – "צא מן התיבה!" אך נח לא היה מסוגל לכך (מלשון סגולה והכנה). את היעוד לכך קיבל אברהם . הגויים יוכלו להתגייר ולהצטרף לקרוא בשם ה` כפרטים, כיחידים, אך לא ככלל.
עם ישראל שבמהותו אמור לגלות את שם ה` בעולם, כלומר את המוסר, היושר והצדק החבויים בו, הוא בעל הסגולה וההתאמה אל התורה, בעוד שבין הגויים לתורה יש אי התאמה מהותית. חז"ל ביטאו זאת במדרש המספר כי הקב"ה חיזר אחר כל אומות העולם לתת להם את התורה, וכל אומה סירבה בשל מצווה מסוימת שלא התאימה לה. ישמעאל – "לא תגנוב" (שמות כ`, יב). עשו – "לא תרצח" (שם) וכו`. אך ישראל שבמהותם מיועדים אל התורה אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כ"א, ז). שוב גם כאן מתוך השלילה, מתוך אי התאמת הגויים מתבררת יותר התאמת ישראל. העולם כולו מתקדם בדרך של ניסוי ותהיה , הוכחות רבות אפילו בעולם המתמטיקה הנן בדרך השלילה.
הבנה זו הינה דחייה לנצרות ולאיסלאם עוד לפני שהן בכלל יכולות לטעון טענות. אלו הטוענים כי נטש ה` את ישראל ובחר בעם אחר, לא מבינים כלום בהנהגת ה` את העולם. לא תיתכן חזרה מן התכלית, מן החכמה העליונה. אם תתבטל המחשבה יבטל המעשה, לא שאין זה בידי ה` אלא שהוא איננו חפץ בכך, כך הבטיחנו. הקב"ה קבע בנו טבע שלא ישתנה, כפי שאין כל טבע אחר בעולם משתנה (עיין נצח ישראל פרק א`), וכך הבטיחנו ה` על ידי עבדיו הנביאים, כפי שעובר אצלנו במסורת. לא רק ההלכות עוברות אצלנו במסורת, אלא גם התפיסה המחשבתית. כמובן כפי שבעולם ההלכה אנו מחדשים, מעמיקים ומתאימים את התורה אל בעיות הדור, כך גם בעולם המחשבה, ואולי אפילו קל וחומר בעולם המחשבה. בכל דור מתעמקת המחשבה ומתרחבת כפי צרכי וענייני הדור, אך אין נטישה של העבר, אין ניתוק מן השורש .

נצחיות התורה
ה"משך חכמה" בהקדמתו לספר שמות שואל:
כיצד מבטיח הקב"ה למשה "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט), הרי משה רבנו יכול לחטוא, ומי אמר שלא יבדה מלבו תורה? עונה המשך חכמה תשובה אשר מעבר לקיום נצחיותה של התורה תשפוך אור גם על תפקידנו אנו:
אומר ה`משך חכמה`: משה רבנו נעשה מוכרח כמלאכים. נשללה ממנו יכולת הבחירה, או יותר נכון – הוא שלל לעצמו. כלומר: "עשה רצון ה` רצונו" . ואכן, במעמד הר סיני, עלה משה עד מעל לחומר, ולא היה זקוק לאוכל ושתייה . לפי דבריו אלה, כלל לא עולה החשש שמא יבדה מלבו, כיוון שכלל לא היה בעל בחירה בזמן קבלת התורה. כפי שהגשם לא בוחר אם לרדת והשמש אינה בוחרת אם לזרוח .
התורה הינה אמת נצחית בלתי ניתנת לשינוי, השייכת לכל דור, וכל טענה של פרימיטיביות הרי שאיננה תופסת את מהות התורה בשורשה. התורה איננה דבר שקיבלנו בעבר וזהו, התורה היא התכלית, היא המעלה אליה נגיע בסוף, והיא המשפיעה והפועלת גם באמצע הדרך. אנו עדיין רק בגישושים וב`פיגור` אחר מעלת התורה. כשנזכה לחיי תורה מלאים, הרי שהמציאות כולה תהיה נעלה ומתוקנת לאין ערוך מן התורה. התורה אמנם כתובה, אך החיים יהיו חיי תורה – בפועל! אם יש לנו קושיות על מוסריות התורה והיא נראית לנו מוטעית, הרי שהן נובעות או מחוסר הבנת התורה, או ממוסר מעוות שהשתרש בנו. אמירה זאת תקיפה לא רק כנגד הכתוב בתורה שבכתב, כי אם גם על תורה שבעל פה, שהיא שורש מעלת ישראל, אשר רק לעתיד יתגלה בשיא הדרו (עיין אורות התורה א`, ב-ג. ועיין גם בנצח ישראל פרק נ`).
בשל הבחירה שניתנה לנו, הקיימת כל זמן שיש הסתר פנים בעולם (עיין דעת תבונות סימן מח, מ, מד, לב), הרי שאנו שרויים באמונה לקויה מצד התגלותה ואנו מנסים לחושפה לחזקה ולבררה. אנו בשלב של אמונה, ולא ידיעה, כאשר אנו עמלים לפעול להפוך את האמונה בכח לאמונה בפועל עד כדי ידיעה, חיבור מוחלט ככל האפשר, הדרגה אליה הגיע משה במעמד הר סיני.
ובאמת – בשל העלם הנהגת ה` מן העולם, ובשל היותנו בני אדם חסרים ובעלי בחירה, במשך הדורות עזב עם ישראל את התורה מספר פעמים, ועל כך נענש! הוא החל לפרפר כאדם המנותק ממכונת ההנשמה שהיא מקור חיותו. לא עונש במובן כאילו ה` שונא אותנו, אלא כך ברא ה` את העולם – זה טבעו – שהחומר חסר, וגורר אחריו חסרון והפסד (עיין נפש החיים שער ב` פרק י"א). החומר מטבעו מתקלקל ונרקב. כשחטאנו, מיד קם החוק הנגדי הטבע שנברא (עיין דעת תבונות סימן ק"ו, עמ` פח) על מנת להחזיר אותנו למוטב. בדיוק כפי שאדם הזורק אבן למעלה – מיד יפעל כנגדה כוח הגרביטציה להחזירה מטה אל מקומה הטבעי (עיין נצח ישראל פרק א`).
איננו יכולים למעול בתפקיד שניתן לנו. על אף שנראה כי יכולים אנו למרוד, גם זה ברצונו של הקב"ה, ואין זה אלא לזמן מוגדר אשר איננו ידוע לנו, אך דבר ה` יקום לעולם.
תורה שבעל-פה
כפי שתורה שבכתב הינה נצחית, כך גם תורה שבעל-פה. תורה שבעל-פה הינה הפירוש וההרחבה שקיבלנו לתורה שבכתב (עיין רמב"ם הקדמות למשנה). חז"ל אומרים (עיין מגילה י"ט עמ` ב, ועיין דרשות הר"ן דרוש השביעי) כי הכל נמסר לו למשה בסיני, אפילו המחלוקות שיהיו במשך הדורות. אמרה זו צריכה באור שהרי אנו מכירים גם מדרש (מקור) האומר כי הקב"ה הראה למשה את ר` עקיבא דורש כתרי אותיות וחלשה דעתו, ולא נחה עד אשר עמד ר` עקיבא מול שאלה שלא יכל לפתור, וענה שזו הלכה למשה מסיני. לפי מדרש זה משמע שמשה לא קיבל את כל התורה? אלא, יש להבין שתורה שבעל-פה היא הסגולה הגנוזה בנו. צורת החשיבה היהודית, האופי היהודי. ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים (מקור), כל הופעה ארצית – אם היא מצד הנקודה הפנימית של ישראל – הרי שהיא תורה. את הסגולה הזו, ואת כח הבירור היהודי קיבל משה כבר בסיני. החידושים של כל דור ודור הנם תורה לא פחות מזו שקיבלנו בסיני. הר"ן כותב כי בכל חכמה יש גם פן של נבואה, של הורדת שפע מן השמים. התורה נקראת תורת אמת (ברכות ה`, ב) ואמת הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא (שבת נ"ה, א). חותמת היא סימן מיוחד של החותם. זאת אומרת שהקב"ה מתגלה אל העולם תוך כדי התבהרות והתבררות האמת. וכפי שהאמת (התורה) הופיעה אלינו מלמעלה, מן השמים, כגון בסיני, ובנבואות, כך היא מופיעה אלינו גם מן הארץ – "אמת מארץ תצמח" (תהלים פ"ה, יב).
לא רק הפירושים שלנו לתורה הנם מדאורייתא (עיין הקדמות הרמב"ם למשנה), אלא אפילו גזירות דרבנן ותקנותיהם הן תורה! (עיין דרוש השביעי מדרשות הר"ן). במדרש מובא שאפילו אם דעת חכמי ישראל חלוקה על דעת שמים, הרי שהקב"ה חפץ באמת הארצית, בזו שהשגנו אנו . הרב קוק כותב בהקדמה לעין אי"ה כי אומנם המציאות היא זו שהכריחה אותנו לתקן תקנות, אך המציאות היתה רק ה`תירוץ האלוקי`. המציאות תפקדה רק ככח המכריח את ישראל להוציא את סגולתם אל הפועל.
לא רק התורה מתקדמת באופן כזה שהמציאות היא המכרחת, גם הטכנולוגיה מתקדמת באופן שכזה. בעיות גדולות כגון מלחמות גורמות להתפתחות מדעית עצומה, האם נבוא ונאמר כי זו התפתחות השייכת אל העבר, אל התקופה בה היתה מלחמה?! ודאי שלא! כל פיתוח יהודי, כל תורה שנתחדשה, אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה (עיין אורות התורה א`, ג). יש אמנם חולקים וגם את שיטתם יש להבין, אך אין חולק על כך שישראל הנם תורה בפני עצמם. התורה היא ההופעה האלוקית מן השמים, ואנו ההופעה האלוקית מן הארץ. אנו תורה שבעל-פה. תורה שבעל-פה תופיע בשיא הדרה יותר ויותר ככל שישראל ילכו ויתאחדו, ילכו ויתבססו בארצם (עיין אורות התורה א`, ג). הקישור שבין הסגולה והבחירה – בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל-פה ילך ויתחזק, ויוליד וולדות חדשות אשר יאירו לעולם כולו. תורה שבכתב הינה הרוח הנושפת בגחל העמום – שהוא אנחנו. וברית כרותה היא שלא תתגלה סגולתנו, אלא כפי מה שהבחירה שהיא תושב"כ תפעל ותשפיע להופעת עצמותינו (ע"פ איגרת תקנ"ה לראי"ה קוק).

המצוות
נקודה החשובה מאוד לברר היא – מה תפקיד המצוות? האם המצוות הינן סתם פולחן דתי? אנו מכירים את המדרש האומר כי לעתיד לבוא המצוות יבטלו (נידה ס"א ב), האם זה אומר שהן אינן נצחיות?
בשאלות אלו עסקו גדולי מחשבה בכל הדורות. כבר בגמרא אנו מוצאים מחלוקות האם השפעת המצוות על האדם תלויה במחשבתו, או שמא הן פועלות אפילו בלי כוונה. במחלוקת האם מצוות צריכות כוונה אם לאו, בעצם טמונה מחלוקת עמוקה ועקרונית יותר, והיא – מה הן המצוות, וכיצד הן משפיעות על האדם. ברור לכולם כי המצוות מיישרות את האדם. כנגד רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של אדם יש רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. כנגד כל פן של חומריות שקיים באדם מוכתב מעשה אלוקי המיועד להכניעו אל עבודת ה` עד שכל החומריות (הגוף) תופנה אל הרוח, אל הקודש, אל ה` (עיין נפה"ח עמ` ש"ר, ש"כ, רע"ה, ועוד).
נכיר את סוגי המצוות בהן אנו מצווים באופן כוללני ביותר: שני סוגי מצוות הן: "חוקים, ומשפטים" (ויקרא כ"ו, מו). בד"כ נוטים להבין כי המשפטים הינן מצוות המובנות לנו, כמו – "לא תרצח" (שמות כ`, יב), "כיבוד הורים" (ע"פ דברים ה`, טו) ועוד שאר מצוות הגיוניות, הניתנות להבנה, אשר גם ללא עיון יכולים אנו למצוא להן הסברים הגיוניים.
לעומתן – יש את מצוות החוקים , אותן נוטים להבין כמצוות אשר אין אנו משיגים כלל את סיבת ציווים. למשל: איסור אכילת חזיר (ויקרא י"א, ז) על אף שבמשך הדורות נמצאו ונתנו רעיונות יפים, הרי שאיננו יודעים מדוע באמת נאסר באכילה. כמו כן מצוות פרה אדומה , הידועה כמצווה חוקית. אף על פי שהתעמקות בה העלתה מספר הסברים עמוקים ויפים, ברור לנו כי עדיין סתומה היא מעינינו.
אך לאמיתו של דבר, כל המצוות הינן באיזה שהוא מובן גם חוקיות! כלומר: סיבתן עליונה לאין ערוך מכל מה שאנו מסוגלים להבין, דרך השפעתן איננה מוחשית, וצריך לדעת להתבונן על מנת לחוש את השפעתן (כמו משל גלי הרדיו שהזכרנו). הקב"ה – הוא לבדו – הוא שברא את העולם, הוא שיודע את דרך הנהגתו בעולם. מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. מה בונה, ומה הורס. התורה – היא הוראת היצרן, גם העבר גם ההווה וגם העתיד גנוזים בה. היא מתאימה אל הכל. התורה – שהעולם הוא יציאתה אל הפועל, היא "קדמה לעולם", היא תוכניות הבניין, היא הרעיון לפני, היא המעלה אליה נגיע בסוף, והיא הפועלת בתוך העולם, עד אשר נגיע אל השלמות אליה אנו נדרשים ויכולים לגדול .
נתבונן בדוגמא קצרה בה ביטאו חז"ל את היחס לטעמי המצוות. הקטורת – שהיו מקטירים בבית המקדש, הייתה עשויה ממספר סממנים. חז"ל אומרים: אם היה מוסיף עוד חומר אחד מסוים – דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה" (סוף תפילת שחרית, קטע "פיטום הקטורת"). שואלים חז"ל שוב – "ולמה אין מערבין בה דבש?" לכאורה פשוט – כי אז לא היו יכולים לעמוד מפני ריחה . הרגע אמרנו סיבה מצוינת, מה שייכת השאלה?! כנראה – שלא היתה בידינו הסיבה, אלא הטעם. סיבה – יש אחת והיא עליונה. טעמים – יש רבים ועלינו לחושפם על מנת לקרב אלינו את התורה. לכן באו חז"ל וענו: "למה אין מערבין בה דבש – מפני שהתורה אמרה"!!! (עיין במורה נבוכים חלק שלישי פרק כ"ו)
קיום המצוות הוא זכות לישראל . המילה חובה אמנם נכונה, אך המעמיק מבין שמעבר לצווי יש כאן ביטוי לחיוב כהכרח פנימי. כפי שברור שהשמש מוכרחת לזרוח על פי חוקה הטבעי, כך המצוות טבעיות לישראל, כפי שיתגלה בעתיד. עניין ביטול המצוות לעתיד לבוא יכול אמנם להתפרש גם במובן הפשוט – שהיה להם תפקיד שלא יצטרך לעתיד לבוא , אך ניתן גם לפרש באופן עמוק יותר: כאשר נגיע אל מעלתנו העצמית, הרי שלצווי כציווי לא נצטרך. המצוות יעשו על ידינו בטבעיות, כמו אכילה ושתייה ולא ככוח הכנעה ליצרים .
כפי שכבר הזכרנו - העיקר בעולם הזה הוא עצם העשייה , ולא רק התכלית הסופית אליה אנו שואפים. אך אל לו לאדם לטעות ולומר כי אם עצם העשייה היא העיקר, הרי שלא משנה מה יעשה האדם, העיקר שיעשה. ודאי שיש מעשה נרצה לפניו (עיין בפתיחה לספר הכוזרי). יש מעשים המקרבים אותנו אל ה` ויש המרחיקים, כך קבע הקב"ה בטבע העולם .
עלינו לברר מה הוא המעשה הנרצה והנכון לפני הקב"ה, לכוון אליו, ולעשותו מתוך אמונה שזה הדבר הנכון. ומאידך – לא להישבר מכך שאין אנו רואים את התוצאות במו עינינו. משל למה הדבר דומה – למטפס הרים ששאיפתו הוא עצם הטיפוס, עצם המאמץ, וכיוון שכך, שמח הוא בכל רגע ורגע בטיפוסו. עלינו לשמוח בחלקנו, במאמצנו ומתוך כך להתעלות .
יש אנשים העושים מעשים מתוך כוונה רצויה, אך לא את המעשים הרצויים (עיין בפתיחה לספר הכוזרי). מה הוא המעשה הנכון - יש לברר היטב. מטפס ההרים אמנם מעוניין יותר בעצם הטיפוס מאשר בפסגה, אך ודאי שהוא לא ירד למטה בגלל שהפסגה איננה בראש מעייניו. אם נעבוד ונעבוד, אך לכיוון הלא נכון, כל העבודה הינה לריק . עלינו לברר את הטוב ולעשותו ואם לא זכינו להצלחה נדע שלקב"ה יש חשבונות משלו. אם אדם לא מצליח זה עדיין לא אומר שהוא טעה, ואם אדם מצליח זה עדיין לא אומר שהוא צודק. הרבה חיילים שלנו נפלו בקרב, ואנו זוכים בסופו של דבר לראות שהם צדקו. היטלר הצליח לענות אותנו במשך זמן לא קצר, דבר שיכול לגרום לחשיבה – אולי הצדק עמו, אולי ה` בעזרו – בעוד שכיום ב"ה כל העולם מבין שהוא טעה.
הבירור מה הוא הטוב צריך להיעשות על ידי התורה שהיא הטוב, אותה כינה הקב"ה "לקח טוב" (משלי ד`, ב), על פי מה שהגדרנו כי היחס בין עם ישראל (תורה שבעל פה) ובין תורה שבכתב הינו כרוח הנושבת בגחל. הרי שמובן כי הטוב טמון גם בנו לא פחות מבתושב"כ עצמה. על ידי התורה נוכל לחשוף את הטוב האמיתי הטמון בנו ומתוך כך לכוון למעשים הנכונים.

אמונת חכמים
מניין לנו שחז"ל צדקו, ובמחילה- מי הם בכלל חז"ל שנקשיב להם? למה שלא נפרש את התורה כל אחד לפי שרירות ליבו? במה שונים אנו מחז"ל?
ובכן: כבר בתורה מודיע לנו הקב"ה, כי לא בכל דור יהיה לנו את משה רבנו. התורה מצווה אותנו ללכת בכל דור אל החכמים אשר יהיו בימים ההם (דברים יז, ט). כל רב מקבל סמיכה מרבו: "משה קיבל תורה מסיני; ומסרה ליהושע; ויהושע לזקנים; וזקנים לנביאים; ונביאים – מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). אחריהם- תקופת הזוגות, התנאים, האמוראים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים, האחרונים, ואחרוני האחרונים עד זמננו אנו. בכל דור ודור מאות ואלפי תלמידי חכמים לומדים זה עם זה, ובוחנים זה את זה לבל נטעה ח"ו ונצא מן המסגרת. גדולי עולם מסרו את נפשם על אמיתותה של התורה. לימודם היה לימוד רציני ועמוק. הם לא חששו מלבקר זה את זה כאשר שראו לנכון, אך כמובן שהכל מתוך יראת כבוד זה לזה. התורה קבעה כלל פסיקתי: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). כלל זה הינו כלל שכביכול חסר במידת מה כיון שלפעמים המיעוט צודק אלא שמצד התיקון הכללי, על מנת שלא ירבו המחלוקות ובעקבותיהן הפירוד, הרי שזהו הכלל הטוב ביותר (עיין בדרוש השביעי לר"ן ובהקדמות הרמב"ם למשנה). מעבר לכך- בפסיקה ההלכתית ישנה סיעתא דשמיא. ככל שהפרטים מתאחדים השכינה השורה איתם גדולה יותר , כלומר הקב"ה שרוי בתוכם ומתגלה דרכם יותר. ואולי דווקא מתוך ריבוי הדעות, ככל שמתעלים אל נקודת הכלל, מתקרבים יותר אל האמת, שהרי כל החיסרון הוא מצד הפרטים.
יש האומרים כי חז"ל היו אנשים כמונו, אך אין הדבר כן. חז"ל אינם אנשים פשוטים. חז"ל התעלו במדרגות הקדושה ואף זכו לרוח הקודש. הם ידעו את התורה ישר והפוך, ולא רק את התורה. אמרו עליו על הלל הזקן שהיו לו שמונים תלמידים ר` יוחנן בן זכאי היה קטן שבהם ועליו אמרו כי לא הניח דבר שלא למד כולל חכמות העולם הזה . חז"ל זכו להשגחה פרטית , לניסים "אישיים". ועל עצמם הם מעידים בענווה כי היו קטנים ביחס לאלו שלפניהם . רב אשי שהיה אמורא וכינה את מנשה מתקופת התנ"ך חבר, הוכח על כך בחלומו (עיין סנהדרין קב). אל לנו בשל כך לחשוש מלבטא את עצמנו. אמנם אנו קטנים, כגמדים ביחס לענקים, אבל אנחנו גמדים היושבים על ענקים. ענק רואה למרחוק אבל ענק שעל גביו רואה רחוק יותר. אנו יכולים לראות רחוק יותר אם לא נתנגד לחז"ל, אלא נהיה על גביהם. אם נשתמש בבירורים שהדורות שלהם כבר עברו, נוכל גם אנו לבנות עוד. אם נלמד מתוך ענוה, מתוך יראת כבוד, הרי שנמצא גם את חלקינו שבתורה (ע"פ ברכות התורה), ונגיע למרחקים גדולים יותר.
כל ישראל צריכים לעסוק בתורה, ואף אחד אינו רשאי להבטל ממנה (ע"פ אבות ב, טז). התורה ניתנה לכלל ישראל על מנת שהיא תהיה בתוכנו. אין אדם נפטר מלעסוק בתורה בגלל שרבו למד, ולוּ בשל הסיבה שהתורה ניתנה כנגד היצר - "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב). ובאותה מידה, כפי שלכל אחד יצרים שליליים משלו, כך גם לכל אחד כוחות חיוביים ותפקיד מיוחד משלו שעליו לגלות בעולם. וכמו שלא יעזור שאדם אחר יאכל בשבילי, כך לא יעזור שאחר ילמד בשבילי. אני צריך ללמוד על מנת להוציא את כוחי אל הפועל, וכך כל אדם ואדם מישראל.
אלא, שכמובן – שמדרך הנהגתו של הקב"ה בעולם יש אנשים יותר רוחניים, ויש יותר ארציים . אי אפשר לו לעולם להתקיים בלא כל סוגי האנשים . יהיו שינהיגו מבחינה רוחנית, ויהיו שיעסקו בעניינים הגשמיים. אך אסור שיהיה ניתוק בין העולמות. הכל אחד. כל הנמצאים בעולם הזה פועלים יחד למטרה אחת זהה – לעשות את רצונו של הקב"ה, שהוא העלאת החומר אל הקודש (עיין הקדמת הר` אשלג לזהר, ועיין בדרך ה` לרמח"ל חלק א פ` ב). כך מתגלה כבודו – כל אשר ברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא , ומלא כל הארץ כבודו.

שנאת חינם
לא חרב בית המקדש אלא בגלל שנאת חינם . שנאת חינם אין הכוונה סתם. אדם שסתם שונא אדם האחר שהוא רואה ברחוב צריך בדיקה פסיכיאטרית. שנאת חינם הכוונה במובן ש`חבל`, לריק, לשווא, שלא היה צורך אמיתי בכך. זו שנאה ששורשה בטעות, ופשוט חבל וכואב על הצער והפירוד שנוצר ממנה, מעין תחושה כלפי מוות שנגרם בשל שטויות, כגון נהיגה במהירות מופרזת. על מוות מעין זה שייך לומר: `חינם`, לריק. את הטעות ממנה נוצרה השנאה יש לברר על מנת שלא ניפול בה גם אנו.
תלמידיו של ר` עקיבא מתו מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב, ב). ודאי שהם לא רבו סתם, הרי רבי עקיבא הוא זה שחינך כל הזמן לאהבת הזולת. "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך" (ע"פ שבת לא, א) היה אצלו כלל גדול בתורה, ואותו הוא בטח עמל להנחיל לתלמידיו.
תלמידי ר` עקיבא (ממשיכי דרכו) רבו מכיוון שהם חלקו אחד על השני, וכל אחד ראה באחר כמפריע בהליך הגאולה. ר` עקיבא העמיד תלמידים הרבה, היו לו עשרים וארבעה אלף, זה המון! דור לפניו להלל הזקן היו בסך הכל שמונים תלמידים (ע"פ סוכה דף כח, ב). נראה להסביר כי לא כולם היו בני הישיבה, חלקם מן הסתם היו אנשי הצבא, אלא שגם הם היו מונעים על פי תורת ר` עקיבא, ועל-כן כונו תלמידיו. ר` עקיבא בעצמו היה נושא כליו של בר רכבא . רק עקיבא שהסתכל בגודל, ראה איך חיי הקודש והמעשה מאוחדים הם, ואי אפשר לזה בלא זה. תלמידיו לא ראו זאת. כל אחד נדבק אל הצד המתאים לו, והתנתק מהצדדים האחרים. פעמים רבות קורה שאדם גדול משדר תפיסה גדולה ותלמידיו ה`קטנים` ממנו נתפסים כל אחד אל הצד המתאים לו.
בגמרא (סנהדרין צח, ב) מובא מדרש השואל – מה שמו של המשיח, והגמרא אומרת: דבי ר` ינאי אמרי (בית מדרשו של ר` ינאי אומרים) "ינון שמו", ומסייעים שיטתם מפסוק. דבי ר` חנינה אמרי חנינה שמו, וגם הם מסייעים את שיטתם מפסוק. כל אדם מפרש את כל העולם על פי ראות עיניו, הכל מתורגם אצלו על פי שורש נפשו . מי שמתנתק משורש התורה איננו מסוגל להסתכל בהסתכלות עמוקה ונרחבת כזו של ר` עקיבא, הוא נתפס לפסוק מסוים שמדבר אליו, ואת כל העולם הוא שופט על פי פסוק זה. על זה אמרו חז"ל אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב, ד). על טעות זו חרב הבית – בגלל שנאת חינם (ירושלמי יומא א, א) - בגלל שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). הפכו את התורה לכלי לביטוי עצמי שכלתני (עיין הקדמת המהר"ל לתפארת ישראל), וניתקו את "נותן התורה" (מתוך ברכת התורה) – את הקב"ה מן התורה, עזבו את השורש המאחד. יש חשיבות עליונה להיות מקושרים אל כל התורה כולה (עיין אורות התורה פרק ד`). רק אז זוכים לאחדות הכוללת. הכופר במצווה אחת, ואפילו באות אחת, ככופר בכל התורה כולה . אמנם אי אפשר להקיף את כל התורה כולה, על כך אמרו חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור" (אבות ב, טז). אך מאידך – "ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (שם). וזאת מכיוון שמי שיהיה מחובר אל השורש אל נותן התורה, הרי שהוא כבר מחובר אל כל התורה כולה שממנו היא מושפעת. גם אדם שלא למד את כולה, הוא מחובר אל המגמה הכללית, ובכך הוא תורם את חלקו. ודאי שחשוב שכל אדם ימצא את המקום המיוחד לו, אך לא מתוך פירוד. פסיפס נבנה מתוך צבעים שונים של אבנים, אך דוקא כאשר הן מקורבות וצמודות זו אל זו. ר` נחמן מברסלב חזר פעמים רבות על חשיבות ההתקרבות אל הצדיק (עיין ליקוטי מוהר"ן – "אמור אל הכהנים", ועוד), כיוון שסבר כי הצדיקים העליונים מרחפים מעל למחלוקת הארציות הנמוכות. להם יש הסתכלות של גודל. הרב קוק קרא לגדולים שבדורו להתעלות אל מעל למחלוקות אליהם הם נסחפו בשל `עסקנים` בריונים .
יש להיזהר שלא לשנוא שום יהודי. יש להרבות אהבת אמת הנובעת מתוך הסתכלות עמוקה, מתוך הבנה שלכל אחד תפקיד משלו. לכל עשב יש ניגון משלו . ודאי שיש לצאת כנגד דעות כוזבות והרסניות, ודאי שיש קשר מסוים בין הדעה לבין בעל הדעה, אלא שיש לנקוט בזהירות, כיוון שלא תמיד נובעים הדברים מרשעות. להפך – לרוב הם נובעים מטעות חיצונית שהושרשה, ונגדה צריך לפעול, מתוך אהבה כלפי בעל הדעה. "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז, א). יש המצדדים בפסוק "משנאיך ה` אשנא" (תהילים קלט, כא). ומתוך כך הם מתירים לעצמם לשנוא יהודים. אין הם חושבים לרגע כי על מנת לשנוא את ה` צריך קודם להכירו. והרי מי כיום מכיר וראה את השגחת ה` כבעבר בתקופה שהיו נסים גלויים?! בשל ההבדל שבין הדורות ובין חטאי הדורות, פוסק החזון איש (מקור) כי אין דבר כזה כופר בימינו. ואם אין מצווה לשנוא הרי שמצווה לאהוב (עיין בספר יערות דבש).

דרישת התורה
הדרך בה לומדים את התורה, והחוקים ללמידתה נאמרו למשה בסיני (עיין הקדמת הרמב"ם למשנה ועוד). דברים אלו עברו בעל פה, ואחר כך גם בכתב. ממשה בסיני, והלאה. בסיני – ניתנו למשה שש מאות ושלוש עשרה מצוות ופירושיהם ופרטיהם ופרטי פרטיהם, וכן המקום בו הם נלמדים מן התורה.
אופן הלימוד והדרשה בתורה הינו על ידי "שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן" (קל וחומר, גזרה שווה וכו`- סנהדרין פו, א ועוד).
תמוהה היא העובדה שאנו מוצאים מקומות בהן ישנן מחלוקות. עלינו לברר ממה נובעת מחלוקת, היכן שייכת מחלוקת, היכן לא שייכת מחלוקת, ומה מקור המחלוקות.
ובכן: במקום שניתנה האפשרות לישראל לברר ולנתח, הרי שבניתוח המציאות - יש מחלוקות, ולכן אמרה התורה "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), על מנת שלא תהיה התורה כשתי תורות (עיין סנהדרין פח, ב ובדרשות הר"ן דרוש שנים עשר). שלא ילך כל אחד על פי הבנתו ויתנתק מן הכלל. המחלוקת היא לא מה נאמר בסיני, אלא כיצד להחיל זאת על המציאות. המציאות המתחדשת דורשת להעמיק במה שנאמר בסיני, ומכח העמקה זו נוצרות מחלוקות. למשל – המושג בישול דורש העמקה בעקבות המצאת המיקרוגל. נק` נוספת- הזכרנו, כי מעבר לפשט המובן מן הכלל – "אחרי רבים להטות" – בעומק העניין יש להבין כי הקב"ה חפץ בכך שתפסק הלכה על פי האמת הארצית היוצאת משורש ישראל
כאשר אמרה התורה "אחרי רבים להטות" היא לא התכוונה לומר שאם רוב ישראל יחליטו לעזוב את התורה אז נעזוב. ודאי שלא! על עזיבת התורה אנו מוזהרים פעמים רבות! התורה, באומרה "אחרי רבים להטות", התכוונה לומר שאם בתוך בית המדרש יעלו ספקות או מחלוקות לגבי פרט מפרטי המצוות, הרי ש"אחרי רבים להטות" ותקבע הלכה אחת. יחיד שבא ואומר כך מקובלני מבית אבא שקיבל מאביו וכן הלאה עד סיני, נקבל אמירתו גם כנגד סברות הרבים.
אנו מוצאים מחלוקות נוספות שאינן דוקא בבירורים ארציים, אלא אף בעצם דרישת הכתובים. חלק לא קטן של מחלוקות אלו מונע גם הוא משורש עמוק יותר, הקשור לפעמים בבירורים מחשבתיים. המחלוקות הנובעות מדרך דרישה שורשם בשכחת ההלכות ונסיון להחזירם בכלים שקיבלנו מן הקב"ה בסיני בשלוש עשרה מידות. במדרש מובא כי כאשר מת משה נשתכחו מצוות רבות וביקשו מיהושע להחזירם בנבואה. אמר לו הקב"ה ליהושע כי זמן ירידת התורה מן השמים עבר! לכך יועד דור המדבר! לך לתפקידך והחל בכיבוש הארץ. את ההלכות תחזירו בבית המדרש מתוך לימוד. ללימוד יש כח מברר, וכמו כן בירור מתוך החיכוך שבין הפריטים השונים יוצאת בסוף סולת נקיה ומבוררת, כך עלה בחפץ ה`. אין לחשוש שמא אין אנו בדרך האמת. עלינו לסמוך על הקב"ה שהוא המנחה אותנו, ולא יעזבנו לטעות. ואכן, בתורה נאמר כי עלינו ללכת אחרי חכמי הדור ויפתח בדורו כשמואל בדורו כמשה בדורו . ואפילו אם נראה לנו כי החכם אומר על שמאל שהוא ימין יש לילך אחריו. יש להאמין בכח הפסיקה של חז"ל ואפילו בכוחנו אנו. לא לחינם קיבלנו כח זה. וכפי שהזכרנו גם המחלוקות נאמרו למשה בסיני. לכח הבירור הישראלי יש כח של תורה, והעובר על דברי חז"ל כעובר על הלכה למשה מסיני אף על פי שעליה לא היתה ולא תהיה כלל מחלוקת.
בתורה – ישנן גופי מצוות, ישנם פרטים, ופרטי פרטים. ישנן מצוות מן התורה, וישנם מצוות המוגדרות מדרבנן. אחת ממצוות התורה היא – לשמוע לחז"ל . ישנם גזירות, ותקנות, שגם אותם – צוותה התורה לקבוע .
איזו תוספת נכנסת בגדר "בל תוסיף" ואיזו לא?
הגדר הוא כי אין להוסיף בגוף המצווה. וכן – אין להוסיף גדר או הרחקה ולקבוע זאת כמצווה מן התורה, אלא יש להגדירה מדרבנן. אלא אם כן המצווה נלמדת על ידי שלוש עשרה המידות שבהם התורה נדרשת. במקרה שכזה המצווה היא ממש מן התורה. וכבר ראינו כי גם ההלכות מדרבנן קיבלו תוקף של דאורייתא.
גוף המצווה הכוונה היא שאם למשל בתפילין – שמהלכה למשה מסיני אנו יודעים כי בקציצה צריכים להיות ארבעה חדרים, והיינו באים ואומרים שצריכים להיות חמישה חדרים, הרי שעברנו על "בל תוסיף? ואם היינו מפחיתים לשלוש – הרי שהיינו עוברים על "בל תגרע".
אך אם ההוספה היא לא בגוף המצווה, אין זה בל תוסיף!
דוגמא נוספת: התורה אסרה קשר של אישות בין איש לאמו , אך לא אסרה את אם אביו. חז"ל גדרו גדר, ואסרו גם את אם אביו מדברי סופרים (מדרבנן). כאן אין ההרחקה מצד החשש לנפילה, אלא מתוך ירידת חז"ל לעומק כוונת נותן התורה אין כאן בל תוסיף, אלא גדר והרחקה, שהתורה צוותה לקבוע באומרה: "עשו משמרת למשמרתי" וכך עשו חז"ל. מכמה סיבות:
א. מחשש לנפילה בגופי המצוות עצמם, כפי שאנו מוצאים למשל בהלכות שבת הרבה הרחקות.
ב. מתוך עיון בעומק רוח וכוונת התורה, ירדו חז"ל לעומק רוח ההלכה. והכל מתוך ציווי התורה: "עשו משמרת למשמרתי". ואם הוסיפו מצווה ממש, הרי שקבעוה מדרבנן ולא מן התורה .
המידות שהתורה נדרשת בהן אינן כלל ניתוח טקסטי רגיל. אנו נפגשים עם כלל כמו גזירה שווה האומר כי אם יש למשל בשתי פרשיות שימוש במילה זהה, או לחילופין שימוש בשורש זהה, הרי שהדין שנאמר במקום אחד מן הפרשיות חל גם על המקרה שבפרשיה השניה. לא רק שאין זה כלל רגיל בניתוח טקסטים אלא שאף אין אדם דן גזירה שווה מעצמו . גזירה שווה צריכה לעבור במסורת מסיני. גם שאר הכללים אינם כללים רגילים. כגון: היקש כלל ופרט וכלל וכו`. כל אלו מוסיפים חיזוק לכך כי התורה לא נתנה סתם בסיני אלא גם פרטי פרטיה, הלכותיה, והמקום ממנו הם מוצאות בתורה גם הן נתנו בסיני. ישנן גם מידות כמו קל וחומר שהיא מידה שאדם דן מעצמו . יש את הפן שלנו בתורה, ויש את הפן שניתן בסיני אך שניהם קיבלו את תוקפן בסיני.
חובה עלינו מצד אחד לא לוותר, להעמיק ולשאול כל שאלה שתביא לבירור של אמת, אך יש לעשות זאת מתוך יראת שמים, אהבת תורה, ומתוך שאיפה אמיתית אל האמת. יש להכיר בגדולתם של חז"ל ולזכור ששאיפתם לא פחות מאתנו היתה עבודה תוך גילוי האמת. אותם קשיים העוברים עלינו בקיום המצוות עברו גם על הדורות הקודמים ואולי אף קשיים נוספים ואל לנו ליחס לדורות הקודמים שטחיות מחשבתית, ודאי וודאי שלא לגדולים שביניהם. במקומות שחז"ל טעו, הם לא התביישו, וחזרו בהם. אף אחד לא לקח לעצמו את כתר התורה ואמר רק אני צודק. ההפך הוא הנכון – כתביהם מלאי גלויי ענווה, חיל ורעדה, לפני גישתם לפרש את התורה!
אך שוב – על אף שאנו מצווים להקשיב לחכמים, אין אנו פטורים מללמוד בעצמנו, ולברר את הדברים גם אנו. התורה צריכה להיות בתוכנו "ושכנתי בתוכם" . כל אחד מגלה גילוי ייחודי משלו בתוך התורה, ולאו דווקא הלכתי. אדם לומר תורה ותורתו מגדת עליו מבחוץ ועל כל אדם התורה משפיעה באופן שונה. אדם אחד יהיה איש חסד וצדקה, והאחר איש חינוך או מנהיג. זה יהיה ענוותן גדול וזה ידבק במידת היושר. העולם מורכב מאנשים שונים בעלי מזג שונה , ועל כן גם התורה מתגלית אצל כל אדם בפן משלו, כך מופיע הקב"ה בעולם.






















29/10/2004
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • ערן19/11/2004 בשעה 00:15
    4

    משעמם לך?

    הוסף תגובה
  • הילה12/11/2004 בשעה 12:41
    3

    ???
    1. גאונות??? זהו אתר שידוכים ולא הפצת האמונה היהודית.
    2. אין זו חכמה לצטט מקורות, כיוון שקיום ישנו באנטרנט מאגר של כל הספרים ותוכנות חיפוש.
    3. למדתי את מה שהוא אומר בתיכון
    4. דבריו הם סיסמאות ולכן לא משכנעים אלא את עצמו.

    הוסף תגובה
  • רחל07/11/2004 בשעה 01:58
    2

    גאונות לשמה!
    האמת לא ציפיתי למצוא כתבה כה עמוקה ומקיפה באתר שידוכים ועוד מבחור צעיר יפה שאתה מפרסם זאת כאן ויהיו אנשים שיעריכו את כישרונך לדעתי ראוי שתפרסם זאת כספר ישר כוח

    הוסף תגובה
  • שרי06/11/2004 בשעה 17:54
    1

    התחרפנות לשמה!
    האדם התחרפן לחלוטין.......!

    הוסף תגובה