חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

מאמר בעקבות פגישות רבות שנגררו לדבר על העניין הזה

איתיאל_4478 איתיאל_4478

מאמר בעקבות פגישות רבות שנגררו לדבר על העניין הזה


קטגוריה: כללי


ארץ ישראל
את הדברים הבאים אני כותב מתוך צער עמוק על העובדה שאני שוב ושוב נפגש עם זילות דעת ביחס לארץ ישראל. בחורים רבים מרגישים `חופשי` לצאת מהארץ לשליחויות בחו"ל ואפילו סתם לטיול. דומה הדבר כאילו אין באמת חיבור משמעותי שכלי ורגשי אל אה"ק, התחושה העוטפת היא שהעם נמצא במעין `התנתקות` מן הנושא, ועל כן אני רואה לנכון לשוב ולחזק את עצמי בעניין על מנת שלא אהיה מושפע מהלך רוח ההפקרות הסובבת סביב. אולי מתוך המפגש עם המקורות אוכל בע"ה לשוב ולהשתרש עוד ביסודה של ארצנו הקדושה במקום `להתנתק` ממנה (איזה ביטוי נורא!). על אף שבע"ה אפרסם מאמר זה, הרי שחשוב לי להדגיש כי הדברים נכתבים בעיקר לעצמי לצורך סידור דברים והתעוררות, ולחיזוק השייכות מתוך ההתעסקות בנושא ואם עלי ישפיעו הדברים הרי שדי לי בכך.
ראשית אתחיל מההלכה ברמב"ם בעניין, וז"ל (הל` מלכים ה, ט): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב... ואף על פי שמותר לצאת (בהיתרים שהוזכרו) אינה מידת חסידות שהרי מחלון וכליות שני הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום". ברור אם כן כי אין שום היתר לצאת מהארץ שהרי רק לצורך גדול התירו.

מחלוקת גדולה בין אחרוני זמנינו בעניין ההיתר. יש שאמרו (הר"ש ישראלי ב`ארץ חמדה`) שהעיקרון היוצא מהרמב"ם מהעובדה שהתיר לצאת לסחורה הוא שגם לצורך רשות מותר לצאת (אגב יש לשים לב לכך שהרב ישראלי בעצמו כתב חוץ מטיול). ויש שחלקו על הר"ש ישראלי מכל וכל ואמרו כי הרמב"ם דייק בלשונו "אסור לצאת... לעולם אלא", ודחו את העיקרון אותו ניסה הרב ישראלי להוציא מדברי הרמב"ם, חלקם העמידו עיקרון האומר כי מותר לצאת רק לצורך בניין הארץ (אשה, תורה וכסף – בשלושתם טמון בניין הארץ וירושלים). (ראה בתחומין במאמר של הרב חיים סבתו ומאמרים נוספים בעניין). עוד יש לדעת כי מחלוקת גדולה ישנה גם לגבי האיסור לצאת מן הארץ גם כשדעתו לחזור וגם היא מוזכרת במאמרים שהבאנו, אך הסיבה לכך שאיני מרחיב בהבאת השיטות השונות הנה פשוטה: אומנם התורה לא נתנה רק לגדולים אלא לכל אחד ואחד מישראל ועל כל אחד ואחד מאיתנו ללמוד את כל המקורות בפנים, אך לפסוק הלכה ודאי שאין בכוחי, ובטח שלא לאחרים. עוד ברור כי יש מחלוקות רבות בנושא הן על עצם המצוה והן על גדריה או אפילו על גבולות הארץ, ורבים וחשובים כבר טמנו את קולמוסיהם בדיו לפני ועל כן לא באתי אלא להדגיש מספר נקודות אל מול טענות שאני שומע מאנשים שיוצא לי לפגוש.
רואה אני לנכון לעמוד דוקא על מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכה ט`: "ואף על פי שמותר לצאת אינה מנהג חסידות...". את מידת החסידות אנחנו מכירים מהרמח"ל ובלשונו - "שהחסידות ממין הפרישות אלא שהפרישות בלאוין והחסידות בעשיין, ושניהם עניין אחד, שהוא להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצוה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו". ברור לכל כי אין מעניינה של החסידות להוסיף דברים שאין בהם ממש. אין ספק כי יש עניין להחמיר לעשות או שלא לעשות, רק דברים שבאמת פוגעים או מועילים אלא שלכלל הציבור הם לא נאסרו בשל דקות העניין.
על פי הבנה זו ברור כי אדם שיוצא מארץ ישראל אפילו לדבר המותר ואם יורשה לי לומר אפילו לדבר ההכרח - כגון להציל מן העכו"ם הרי שהוא מושפע לרעה מן הארץ הטמאה, ואפילו אם אינו מושפע לרעה, שכיוון שעוסק במצווה הרי שהיא מגנה עליו (כמובא בקידושין), הרי שודאי שהוא איננו יונק את קדושתה וכוחה של ארץ ישראל שהרי הוא איננו נושם את `אוירה המחכים` (לא תמיד האדם אשם בעובדה זו, אך זו עובדה מציאותית. הדבר דומה לאדם הפטור מלהניח תפילין בשל העובדה שהוא נמצא במקום מטונף - אין ספק בכך שלא נגיד שמצוות התפילין פועלת עליו מבלי שהוא באמת מקיים אותה. כלומר זה שאדם פטור אין זה תחליף לקיום המצוה). בשל העובדה הזו אמר דוד המלך" (שמואל א כו יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה`". דוד ברח מסכנות ונאלץ לדור בחוץ לארץ ועל כך אמר שהוא מתרחק מה` וזאת למרות שלא הייתה לו ברירה אחרת. נכון, היה מקום לחשוב אולי אמירתו של דוד באה פשוט בשל העובדה שהוא איננו מקיים את מצוות ישוב הארץ ברגע ספציפי, אלא שחז"ל הבינו זאת בצורה עמוקה יותר ואמרו (כתובות י): ללמדך (מדוד) - "שכל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה". אומנם לשון `דר` משמע קבע כזכור לנו מדיני סוכה (סוכה כח) אך אין ספק שדוד לא שיער בדעתו לקבוע שם את מושבו, ורק חיכה לרגע בו יוכל לשוב לארץ.

לפני שנביא מקורות נוספים אנסה לברר את מאמר חז"ל שכל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה. הבעיה במאמר זה היא העובדה שהדבר אולי לא מספיק צועק בתוכנו, וזאת בשל העובדה שחז"ל כבר בטלו את יצר עבודה זרה. אומנם אשרינו שזכינו לכך שלא נוכל להבין זאת, אך דוקא בשל כך מחובתנו לעמול על מנת שנוכל לחוש עד כמה נורא מאמר חז"ל זה שהשבו את הישיבה בחו"ל לחטא חמור כל כך. כיוון שבדורנו כמעט ואין עבודה זרה ננסה ללכת בדרכם של רבותינו המנחים אותנו ללמוד על פי `בחינת הדבר`. כלומר: למצוא את העיקרון, את היסוד, ומתוך כך נחוש עד כמה בעיתית היא הדירה בחו"ל.
עבודה זרה עניינה ההתפרטות. כלומר פיצול כוחות. לא רק פיצול כוחות אלא ניגודי כוחות - העמדת כוחות כביכול נלחמים זה בזה ומתנגדים זה לזה מצד תכליתן. בניגוד לאלילות נעמדת אמונתנו האומרת: "שמע ישראל ה` אלוקנו ה` אחד" (דברים ו) - כלומר: בעולם ישנה אחדות כוללת, כאשר גם הכוחות המופיעים כמנוגדים הנם בעלי מגמה אחדותית אחת ומובילים לשלמות המכוונת על ידי בורא ומנהיג העולם הקב"ה. ההבדל שבין תפיסה אחדותית לבין תפיסת ההתפרטות היא קודם כל במגמת העולם. על פי בעלי העבודה הזרה (כל אחד לפי העבודה שלו) אין מקום לשום דבר אחר בעולם מלבד מגמת חייו שלו עצמו. מתוך תפיסה זו של שימת `האני` במרכז נוצרות בעולם מלחמות עולם עד כדי אובדן כללי (כדוגמת מלחמת חמשת המלכים מול ארבעת המלכים בזמן אברהם, מסעות צלב והדוגמאות רבות). בניגוד לתפיסה זו התורה מעמידה אותנו אל מול תפיסה כללית האומרת: כולם פועלים להביא לשלמות - מי באופן ישיר ומי בעקיפין. מתוך הבנה זו על פיה כולם שותפים למגמה האלוקית הרי שגם מחובתנו לדאוג לכולם לקדמם ולתקנם. אסור להעלים עין מצרת החבר. גם אם זהו "חמור שונאך רובץ תחת משאו" יש לעזור לו (דברים כג ד). נכון, יש מקרים בהם אנו מצווים על "והתעלמת" אך זהו כאשר השלמות הכללית תפגע, כדוגמת כהן בבית הקברות, אשר ברור לכל כי מציאותו השלמה ככהן טהור חשובה לכלל האנושות. כמוהו גם אדם חשוב - ראוי שישמור על כבודו על מנת שלא יוצר זלזול בגדולים, שגם זה חשוב לכלל העולם - להבין שיש דברים גדולים בעולם ויש דברים קטנים אסור ליצור בלבול בסדר הדברים. אבל, באופן הכללי - שאיפתנו היא לדאוג לקידום הכלל - "לתקן עולם במלכות ש-די".
ניתן לומר, כי העיקרון היסודי העומד משורש עבודת האלילם הוא הצמצום ושיאו בשימת ה`אני` במרכז (כאשר בראש העבודות הזרות עומדת עבודת `פעור` בו האדם עובד את הצדדים הכי נמוכים שבו כמוסבר רבות בספרי הרב אבינר). חו"ל בעניין הזה מהווה מקום הגורם לחשיבה פרטית ומצומצמת. בחוץ לארץ אנחנו פרטים. הכלל שלנו כמעט ולא מופיע. הופעת הכלל הנה בעיקר על ידי מלכות וממשלה. הסגולה לכך טמונה בארץ ישראל מעצם יצירתה כארץ ישראל והיא פועלת את היסוד הזה על תושביה (כאשר הם מעמ"י). סגולה זו היא אמיתית חיה ומפעמת (בניגוד לטענתו של `ליבוביץ` כי הקודש הוא סובייקטיבי), ולכן אנו מוצאים שיעקב (ישראל) בקש שנעלה את עצמותיו איתנו ממצרים (בראשית מט, כט). אין ספק שאדם שנחנט ונקבר פטור ממצוות, ובכל זאת יעקוב מבקש - "קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי". הקדושה הקיימת בארץ היא קדושה מצד בחירת ה` את הארץ לא כבוחר מקום מבין המקומות אלא כמגדיר וכקובע, בדיוק כמו בחירת ישראל. אם באופן כללי חוץ לארץ מקנה לישראל עתיד של `גל של עצמות יבשות` (חזון העצמות ביחזקאל) - הרי שגם באופן פרטי האדם הישראלי הדר בחו"ל הולך ונמק ומאבד את חיו. החשיבה הולכת ומצטמצמת הקדושה הולכת ומתרופפת, השייכות לכלל ישראל נחלשת, ומתוך כך מתהווה שואה כלל עולמית - הכלל נשרף ונחנק, והפרטים מתבוללים ונעלמים (והדברים מוחשים ואין צריך להביא לכך סיוע ממקורות על אף שרבים הם).

ברור אם כן, שגם אם אדם הולך לחו"ל מתוך היתר ואפילו לצורך מצווה כגון שליחות וכד` הרי שעליו לשים לב ולידע כי היניקה שלו מסגולת הארץ הולכת ונחלשת. זו הסיבה שאנו מוצאים שליחים רבים שבמקום להביא יהודים ארצה הם נשארים שם, זו הסיבה שאלימלך שהיה גדול בדורו נשאר שם על אף שימי הרעב כבר מזמן הסתיימו, וזו הסיבה שיש לשקול שוב ושוב אם לצאת מהארץ אפילו לצרכי מצוה, ואפילו אם יש כרטיס מוכן לחזור (ופוק חזי כמה לא חזרו וגם בלי עובדה זו היציאה מקטינה ומדלדלת את עוצמות החיים. המציאות היומיומית שוחקת עד כדי איבוד תחושה של מהו קודש ומהו חול. חוץ לארץ מאבדת את הדעת, ומשם כל הדעות הכוזבות. לא נמצא גדול אחד שלא ינק את כוחותיו מהשאיפה לעלות ארצה. המהר"ל כל כולו ארץ ישראל (ראה נצח ישראל), הרמב"ן כל כולו ארץ ישראל (ראה במניין המצוות ואף הוא עצמו עלה) וכמוהם הרמב"ם (כבהלכה שהבאנו לעיל וגם הוא עלה), הרב קוק (מיותר לתת חיזוקים) הכוזרי (ראה בספר כולו ובמיוחד בסוף הספר), הגר"א (שניסה לעלות בעצמו), ושאר הגדולים לאורם אנו הולכים. בניגוד לחוץ לארץ - "אוירא דארץ ישראל מחכים" מרומם מעלה ומקדש. בגמרא מסופר על רב חשוב שכשעלה לארץ התענה על מנת לשכוח את תורת חו"ל. ודאי שאין הכוונה שרצה להסיר את תורתו מליבו, שהרי זה איסור מפורש (כמובא באבות). אותו רב הבין כי בחו"ל מוקנית חשיבה מסויימת, וכל עוד לא מתנתקים מן החשיבה הזו לא ניתן להתגדל אל חשיבה גבוהה יותר.

יש שמעמידים את חיי הפרט מעל לערך ישוב ארץ ישראל וטוענים כי אם מסוכן לגור במקום מסוים בארץ הרי שאין להתגורר שם (מובא בתחומין בשיטת הר` עובדיה ושמעתי שחזר בו מכך). הרב קוק העמיד זאת באופן אחר. הארץ עומדת במיקום מקביל ואולי אף מעל לאדם. האמת שדברי הרב נכתבו תחילה בניגוד לדעתו של הרש"ר הירש שטען כי ארץ ישראל היא רק מקום המוכשר להופעת כוח התורה שבעם ישראל, אך לא דבר מצד עצמו. הרב זצ"ל כתב כנגד את הפסקה הידועה באורות ארץ ישראל וז"ל: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק מתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה חבוקה בסגולות פנימיות עם האומה...". אם הרב מגדיר את ארץ ישראל כחטיבה אחת הקשורה בקשר של חיים עם האומה, זאת אומרת שחסרון בארץ כמוהו כחסרון בעם. נמצא אם כן כי לא פשוט לומר שחיי הפרט עדיפים על הארץ. והאמת, ראיה פשוטה להעמדת הארץ `בראש הפירמידה` אפילו מעל חיי הפרט היא מן העובדה שיש צווי לרשת את הארץ (כמובא ברמב"ן מצווה ד ממנין המצוות), והרי ברור שבמלחמות כדרך העולם מתים כמובא ברמב"ן עצמו, ואם כן ברור כי חיי הפרט אינם מעל לאדמה (זאת כאשר יש מגמה של כיבוש הארץ בין על ידי צבא ובין על ידי מתיישבים אז הארץ עומדת מעל החיים הפרטיים, אך ודאי שאין עניין סתם כך לרוץ בלי לחשוב מה התועלת. לריצה ללא תועלת אל מול מכונות יריה קוראים התאבדות).

נקודה נוספת שראוי לשים אליה לב: הרמב"ם בהלכות מלכים (ד י) יוצא מגדרו ומספר לנו שחכמי ישראל היו מנשקים את הארץ ומתגלגלים בעפרה. הרמב"ם כדרכו מביא דברים שלהלכה ולא סתם סיפורים, חשובים ככל שיהיו ונראה שכיוון בדיוק למה שקורה היום - אנשים חצופים `מוציאים את דיבת הארץ רעה`, מדברים על טיבה של חו"ל ועדיפותה על הארץ, וזאת בניגוד לפסוקים מפורשים "הארץ הטובה", "טובה הארץ מאוד מאוד" "ארץ זבת חלב ודבש". אם היה הדבר בראיה חיובית מתוך רצון לתקן ולשכלל את ארצנו הרי שלא היה צורך לזעוק על כך, אלא שוב ושוב נשמעות תלונות ו`לכלוכים` על הארץ כאילו היא אשמה בבעיות שלנו. כמה נפוץ לבושתנו בחברתנו שכאשר למשל אדם נתקל בתקלה בכביש הוא מקלל את הארץ, במקום לחשוב לרגע אולי אנחנו איננו מתוקנים דיינו. רק נזכיר לאדם זה - לפני ששים שנה לא היה לך כביש משלך. אפילו להרים את הראש היה אסור לך. נכון, צריך לתקן הרבה דברים, אך לא בארץ הבעיה כאם בנו.
אסור `למאוס בארץ חמדה`. ארץ ישראל היא ארץ חמדה המקרבת אותנו לקב"ה. הארץ מוגדרת כ"ארץ זבת חלב (פרות) ודבש (דברורים)" וראה זה פלא גם הדבש וגם החלב אינם קשורים לארץ, ומה ברכה זו בארץ? על כך מסבירים כי סגולתה של הארץ להוציא טהור מטמא, כמו שהדם של הפרה שהיה אסור באכילה הפך לחלב המותר ואפילו קיבל דין של חלב במקום בשר וכמוהו גם דבש הדבורה שמותר באכילה על אף שיצא מחיה טמאה. זו סגולת הארץ - לרומם את הכול אל ה` אפילו את הרחוק ביותר. הנצי"ב בפרושו לתורה מראה כי חטא העם בחטא המרגלים היה בכך שידעו שסגולת הארץ היא לגרום לאדם להתפלל אל ה` למים ולמקורות חיים בכלל, וכיוון שהחיים בארץ תלויים בעבודת ה` וברמת התקדשותנו היו שחשבו שאולי עדיף שלא להיות כאן. כמה נפוץ בדורנו אנשים שמנסים לברוח על מנת שלא לגדול ולהתקדש [וביונה הנביא - על מנת שלא להתנבא, (אלא ששם הדברים נבעו מתוך אהבת ישראל כמובא בחז"ל והלואי שנזכה לחטוא ביתר אהבת ישראל ואיכ"מ)]. כן, נכון, הארץ דורשת! הארץ דורשת להתגדל בתורה, הארץ דורשת לברר את מהות חיינו כיהודים, היא גם דורשת להיות מעורב בשמחת הכלל ובצערו, אבל דוקא מתוך כך היא מעניקה חיים. דוקא מתוך הכלליות היא מעניקה מגמה ותכלית, ועלינו לזכור שחיים בלי מגמה אחריתם מוות, והם עצמם מר ממות.

ראוי לכל מחנך ובראש ובראשונה לכל אדם כמחנך של עצמו להתרגל לנהוג כרב פפא שמסופר עליו שהיה מסלק את האבנים מהדרך על מנת שלא יתקלו בהם אנשים ויתלוננו על הארץ. יש להתרגל לשמוח בכל רגע ורגע על היותנו כאן. אבותינו יחלו לכך אלפי שנים, וגם אם נאלץ לצאת הרי שברגע שנוכל - נחזור (כלשון הרמב"ם), ומיד! ובטח שהיציאה עצמה תהיה מתוך צער וגעגוע מתמיד לחזור לארצנו הקדושה והמקדשת.
29/10/2004
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • יהודיה21/11/2004 בשעה 23:55
    3

    הצטרפות לדעת אלעד
    צר לי לכתוב זאת , אך תחושתי בקוראי את הכתבה הייתה שאכן,כתבה הנכתבת באתר הכרויות (באורך כזה!) מגמתה היא המגמה עליה עמד אלעד.

    הוסף תגובה
  • אלעד20/11/2004 בשעה 19:32
    2

    תשמע טוב
    אם אתה מפרסם מאמר כזה באתר של היכרויות זה אומר שכל מטרתך היא להרשים בנות ותו לא. תורה שלא-לשמה.
    רד מזה.

    הוסף תגובה
  • יוני10/11/2004 בשעה 23:15
    1

    שאלה
    גם את הבחורות בדייטים שלך אתה מנסה לחנך על ידי הרבצת תורה?
    למה אתה חושב שאם לא כולם חיים לפי הדרך שלך אז זו הפקרות?
    קבל עצה בחינם:
    רד ממגדל השן שלך, תבדוק טוב למה אתה קורה הפקרות ואז תדבר...

    הוסף תגובה