חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

הרהורים בין כסה לעשור.

משה_4772 משה_4772

הרהורים בין כסה לעשור.


קטגוריה: כללי


הרהורים בין כסה לעשור.



בבוקר היום השני של ראש השנה התאבד חייל ששמר ביישוב.

לפני התקיעות של יום ב`, הרב של היישוב עלה לדבר על ענייני התקיעות כמקובל בהרבה מקומות.

הוא דיבר על אחד האמוראים שהיה מצוי אצלו אליהו הנביא בכל יום ולימד אותו תורה,

הגמ` מספרת שבאותו מקום אריה טרף ילדה ולא הועילה זכותו של אותו רב למנוע את האסון.

למרות שהיה ניתן לראות בכך יוהרה כאילו הרב משווה עצמו לאותו אמורא, ראיתי את הרגישות של הרב שרצה שזכותו וזכות שאר התושבים תמנע את האסון.

יותר הוא לא דיבר מעינייני התקיעות. שתיקה רועמת.

אני הבנתי את המסר, שהמעשה הנורא היה צריך לזעזע את כולם לחשבון נפש. האם יתר

השומעים הבינו ?



בלילה הקודם קראתי לתוך עומק הלילה את "מישהו לרוץ איתו" של דוד גרוסמן. למרות שהיתה לי תחושה ראשונית שלא אהנה מן הספר באופן מיוחד התעקשתי לקרוא אותו דווקא

בראש השנה. לא יודעת מדוע. בבוקר לא התחשק לי כל כך ללכת לבית הכנסת, אולי מפני

שיום קודם עבר לפני התיבה מישהו "שמאד אהב את הקרש" ולא פיספס שום הזדמנות

להאריך, עם או בלי טעם. המשכתי קצת לקרוא את גרוסמן בבוקר ואז הודיעו ברמקולים

לא לצאת מהבתים והיתה אזעקה. פחדתי כי בעירי רעננה אני לא רגילה לדברים כאלו.

הסתגרתי היטב וקויתי לטוב, המשכתי לקרוא. בעשר ורבע לערך היתה הודעת הרגעה ויצאתי

לכייון בית הכנסת לשמוע שופר.

בבית הכנסת לפני התקיעות האנשים סיפרו שמצאו בעמדת שמירה חייל ירוי וחשבו שהיתה חדירה ליישוב והודיעו על כוננות, משהתברר כי מדובר בהתאבדות ולא בחדירה – נרגעו כולם וחזרו לשגרה.



אני בת 40, לא נשואה, ובחגים זה הכי קשה. אחי שגר בהתנחלות מבודדת הוא בן משפחתי היחיד ונראה לי שהוא השלים עם זה שאני לא נשואה, למרות שזה לא מה שהורי היו מצפים ממנו לו היו בין החיים. כשהיינו קטנים דאגתי לו ואהבתי אותו מאד, אחרי שהתחיל ללמוד בישיבה הגבוהה גבה הר בינינו משום מה. הוא החל לשפוט את הסובבים אותו לפי מידת ההקפדה במצוות ואני, אחותו היחידה, לא הייתי יוצאת דופן בעניין זה.



בעניין רווקותי. עוד לפני שנים רבות התכתבתי עם הרב שלמה אבינר וטענתי שתופעת הרווקות היא שואה שניה לעם היהודי, שואה שקטה, לא מתועדת. נימקתי את דבריי בכך שמאה אלף לא נשואים היום שווה לששה מליון פחות בעם ישראל בעוד שישים שנה, ומה היינו מוכנים היום לתת כדי שיהודי השואה היו חיים היום ומשפרים את המאזן הדמוגרפי. מה שגם שמההיבט הציני ביותר, כסף, עוד מאה אלף נשואים, זה עוד ארבעים חמישים אלף דירות,

ומיטות ושולחנות, ואיכות חיים לאותם אנשים. נעניתי שאני צריכה לפתור את הבעיה שלי

ולא של כולם. היום נפל לרב אבינר האסימון, מקווה שלא מאוחר מידי בשביל אחרים.



אני מתגוררת בדירה שכורה ברחוב שקט ברעננה ועוסקת לפרנסתי בהוראת מתמטיקה. בבנין בו

אני מתגוררת מתגוררות עוד שש משפחות, שלוש מתוכן דתיות כולם אנשים שעוסקים בחינוך.

במשך שנתיים וחצי מאז שעברתי לגור בבנין, מעולם לא הוזמנתי לסעודת שבת או חג אצל

אחת המשפחות הדתיות בבנין, למרות שכולם ידעו היטב על בדידותי. אולי הם פחדו שזה יחייב אותם להזמין אותי גם לשבת הבאה, ומכיוון שאני רווקה מבוגרת אולי זה לא ייגמר חלילה

והם יהיו תקועים איתי לסעודת שבת לתמיד, אז הם פשוט לא התחילו להזמין, וכך זה נמשך כבר שנתיים וחצי.



מידי שנה מתקשרת אלי לפני פסח ולפני ראש השנה אורנה. אורנה למדה איתי באולפנא והקשר בינינו לא היה חזק במיוחד באותה התקופה. פגשתי אותה כמה חודשים אחרי שסיימנו את שנת השירות והיא היתה במצוקה גדולה אז, עודדתי אותה ותמכתי בה במשך כמה שבועות ומאז היא זוכרת לי את זאת לטובה.

מאז שאימי נפטרה, לפני ארבע שנים, אורנה מזמינה אותי לחגים אליה ליישוב, היא משכנת אותי בדירה של שכן שנוסע להוריו בחג, ומארחת אותי לסעודות אצלה או דואגת שיארחו

אותי אם היא נוסעת בעצמה.



דווקא אז אני מעדיפה להיות לבד, לא לקנא חס ושלום במשפחה מסודרת שאני סמוכה על

שולחנה, מדוע אם כן מפריע לי שאני לבד כשאני ברעננה, אולי משום שזו בדידות כפויה,

בחגים, אצל אורנה ביישוב זו בדידות לא כפויה, מבחירה. השנה אורנה נסעה לראש השנה

להורי בעלה, וסידרה לי להתארח אצל שכנים שלה. הצלחתי להתחמק משלוש ארוחות

בתואנות שונות. העסקתי את עצמי בספר של גרוסמן.



אורנה "התחתנה לפי הספר". התקבלה ללימודי ייעוץ במכללה לבנות בירושלים. כמה חודשים

לאחר שהתחילה ללמוד שם היא עזבה את החבר שהיה לה, בחור מוכשר ומעניין מאד, הרב

במכללה אמר להן שאולי יש להן "חברים מבני עקיבא" אבל בשביל להתחתן צריך בחור ישיבה. אורנה לקחה את זה באופן אישי. מאד אישי. היא רמזה לחבר שלה שכדאי שילמד בישיבה אבל כשהודיע לה שזה פשוט לא הוא היא עזבה אותו. כשעזבה את החבר הייתי לידה, היום היא מרגישה צורך להיות איתי בקשר פעם בחצי שנה ולעזור לי. אורנה התחתנה עם בחור ישיבה כפי שציפו ממנה. האם היא מאושרת ? אנחנו אף פעם לא מדברות על זה, למרות שאני מרגישה די מוכנה לתמוך בה אם היא לא, ולא אקנא בה באופן אישי אם היא כן. ביני לביני אני מהרהרת אם היא היתה מאושרת היא היתה מסתירה ממני. אני בספק.



שעה לפני כניסת החג התקשרתי לאחי לאחל לו ולמשפחתו שנה טובה. גיסתי ענתה ואמרה שהוא לא בבית, הלך למקווה לטבול להיות טהור לחג. באמת שלא עשיתי לו שום דבר רע

אבל משום מה הוא לא חזר אלי לאחל לי שנה טובה. האם הוא מתבייש בי ? האם גיסתי הסתירה ממנו שהתקשרתי ?



בדירה בה שהיתי מצאתי את "מישהו לרוץ איתו" הייתי מסופקת אם הוא יסב לי עונג מיוחד

אבל החלטתי בכל זאת לקרוא אותו במהלך החג כדי לפתור את החידה מה מיוחד בספר הזה.

ראיתי בדף הפנימי שהוא הודפס בארבעה עשר מהדורות וב- 840,000 עותקים. חישוב מהיר, לפיו הרבה עותקים נקראו על ידי יותר מקורא אחד העלה השערה שלפחות 2,000,000 איש קראו את הספר. החלטתי שאם יש משהו שמעניין כמות של אנשים הגדולה יותר מזו שבאים בראש השנה לבית הכנסת אז אני חייבת, פשוט חייבת, לפענח מהו הדבר הזה, וכמה שיותר מהר. זה באמת לא היה קשה, כשהכרתי את תמר הגיבורה בסיפור רציתי שאחי יהיה שליש

עבורי ממה שאותה נערה היתה עבור אחיה. אחר כך חשבתי שזה כך רק בסיפורים.



במוצאי החג חזרתי לרעננה, לשיגרה.
26/09/2004
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • קרן12/10/2004 בשעה 13:48
    4

    תגובה למשה
    אני משערת שהיא נסוגה משום שהיה לה גבר להכיר לגיבורת הסיפור.

    ולעניין הכתבה, ניכר שדברים יוצאים מן הלב, זו תחושה שמלווה גם אמהות חד הוריות, גרושות, למרות שיש ילדים בבית צריך להתגבר על כל מיני כדי לקדש..ולזמר ולשמוח..

    ולפעמים יש צד טוב של השקט, אפשר להיות לבד אבל לא בודד.

    ולפעמים לא מזמינים בגלל אופיו של האורח, עושים חסד אבל לפעמים זה לא הולך..מכירה אשה חד הורית עם בת יחידה שממש לא פשוט לארח אותה בגלל שיש לה פה גדול ועוד כל מיני דברים, אז אין הרבה שמזמינים ומארחים ויש כאלה שכן.

    בהצלחה.

    הוסף תגובה
  • משה10/10/2004 בשעה 21:59
    3

    לנורית ...
    התגובה שלך הדהימה אותי, האמת!

    הרגשת שהדברים יוצאים מן הלב, ומיד רצית להיכנס באמצע ולעזור.
    הנטיה הטבעית שלך נסוגה כאשר התברר לך שהכותב הוא בן !!!

    הסיפור הוא קרוב מאד לאמת ומשתמש במטאפורות.

    צדקתי אם כן כשבחרתי דמות של בת כגיבורת הסיפור !!!

    משום מה הכניסו לנו לראש שרק בנות הן מסכנות אם הן לבד, למרות שההלכה מכירה בכך ש"עיגונא דאיש - קשיא". לתשומת ליבך.

    אולי תסבירי לעצמך (ואולי גם לי, אם תואילי בטובך) מדוע נסוגה הנטיה שלך להתערב ולעזור כשנוכחת שהכותב הוא גבר ?

    בברכה כנה,
    משה.

    נ. ב. האימיל שלך לא הופיע, למרות שכתבת שהוא מופיע.
    האימייל שלי הוא לצורך העניין
    [email protected]

    ושוב, בברכה כנה.

    הוסף תגובה
  • נורית10/10/2004 בשעה 14:15
    2

    אולי אוכל לעזור
    קראתי במקרה את הדברים שניכר בהם שיוצאים מן הלב. מיד חשבתי שאולי אפשר להיכנס פה בתווך באיזשהו ניסיון היכרות.
    לאחר מכן ראיתי שהכותב הוא בכלל בן בשם משה, כך שלא ברור לי אם מדובר במישהי אמיתית או מטפורית. אם כן יש מישהי כזו, המייל שלי מצ"ב ואשמח לעזור.

    נורית

    הוסף תגובה
  • נתנאל06/10/2004 בשעה 11:10
    1

    נכון
    סיפור אישי שמשקף בצורה מדהימה חיי רווקות בארץ!
    האח שלימודו לא לימדו כלום וחושב שהוא היהודי וכל השאר סוג ב" וכמוהו רבים! וזה החורבן, איפה קירוב לבבות איפה אהבת חינם איפה גמילות חסד והכנסת אורחים של השכנים? זה א-ב של יהדות !
    סיפור ממש ידוע לי מקרוב וכל נושא שהוזכר בו פגיע בול....

    חג שמח
    ושנת הפרדות מרווקות
    וחיי משפחה מאושרים

    הוסף תגובה