חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

סיפור אופטימי לשנה אופטימית יותר

אלרואי_4309 אלרואי_4309

סיפור אופטימי לשנה אופטימית יותר


קטגוריה: כללי


מדיניות האתר שונתה , ולכן לא ניתן יותר לכתוב סיפורים בהמשכים.
אי לכך , לכל מי שאין כוח לקרוא את הסיפור נותר לי רק לאחל שתהיה שנה טובה ומוצלחת.

למען הסר ספק ובכדי שימשיכו לדבר איתי בעבודה , כל הדמויות בסיפור הן דמיוניות ובדיוניות. המקומות והשמות שונו , למרות שהם מומצאים...

הם ישבו אחד ליד השניה במשרד במשך כחצי שנה.
שיטת ה- open space היתה עדיין נהוגה אצלם במשרד , כך שהם ישבו במרחק של כמטר וחצי אחד מהשניה.
היא - בחורה דתיה מבית טוב , ילדה טובה ירושלים , בת 25 אבל כבר מרגישה כמו רווקה מזדקנת.
הוא - בוהמיין תל-אביבי , איש העולם הגדול , אורח קבוע של כל הפתיחות הנוצצות בעיר ללא הפסקה. למרות גילו המתקדם , אפילו במושגים חילוניים , לא מראה סימנים של התמסדות קרובה.

הכל התחיל ביום בהיר אחד כאשר רחלי , שכנתה למשרד , שהיתה הבן אדם הכי קרוב אליה בעבודה , אשת סודה ושותפתה לרכילויות המשרד הודיעה לכולם שהיא מצאה עבודה טובה יותר ובתנאים טובים יותר ושזהו יומה האחרון בעבודה.
זה לא נפל עליה כרעם ביום בהיר. היא ידעה שרחלי מחפשת כבר כמה חודשים עבודה , אבל דווקא עכשיו?! דווקא כשיש לה כל כך הרבה לספר , כל כך הרבה להוריד מהלב? איפה היא תמצא עכשיו את שיחות הנפש עם "האחות הגדולה" שאף פעם לא היתה לה? אחרי העבודה לא היה לרחלי יותר מדי זמן , כך שבעבודה הן הצליחו "לגנוב" זמן איכות ביחד.

שבוע אחר כך הוא הגיע , נכנס למשרד בהילוכו השחצני , כולו אומר ביטחון עצמי וחשיבות עצמית.
לשונות טובות דאגו להפיץ שהוא אחיין של המנכ"ל - זה בטח לא הזיק לו להגיע לאן שהגיע ובטח שלא יזיק לו לטפס מהר יותר מן האחרים , ולא שיש לאן להתקדם...
שלום-שלום - זה המקסימום שהם הגיעו אליו בשבוע הראשון.
היא כבר לא נהנתה בעבודה כמו קודם. נהייה משעמם יותר , שגרתי יותר מדי. רק הפסקות הקפה השאירו אותה עירנית במשך היום.
בשבוע השני הוא כבר "זרק" משהו שעצבן אותה.
זה היה אחרי בוקר גשום במיוחד , כשהיא הגיעה כשכולה ספוגה במים והוא אמר משהו לגבי תחרות החולצה הרטובה שהוא השתתף בה כשופט בסוף השבוע.
היא פתחה עליו כזה פה , שהיא לא הבינה מאיפה זה בא לה.
במבט לאחור , היא לא היתה צריכה סיבה קונקרטית כדי להתעצבן. מספיקה היתה העובדה שהוא היה שם ולא חברתה הוותיקה כדי לגרום לה לבדידות מסויימת ולתחושת ניכור כלפי אותו "זר" שהעז להפר את האידיליה בה היתה במשך זמן עבודתה ואשר נסתיימה , מבחינתה , עם בואו.

חודש שלם הם לא דיברו אחרי אותה תקרית לא נעימה.
חודש שלם של שקט מעיק ומתח לא בריא בזמן העבודה.
נראה היה כאילו כל אחד מהצדדים מתחרט על חלקו בפרשה , אולם לא יודע מה ניתן לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו - לפחות לחזור לשלום-שלום הבנאלי וה"טוב".
היה צריך לקרות משהו בכדי להפר את הסטטוס-קוו המעיק הזה , ואכן , יום אחד הוא נכנס למשרד עם פנים נפולות , שקיות של חוסר שינה מתחת לעיניים ושיער פרוע.
"מה קרה מושיקו , עוד לילה סוער במושב האחורי של המכונית?" שאלו אותו במשרד. הוא ניסה לחייך , ללא הצלחה יתרה.
מאוחר יותר נודע שהוא נפרד מחברתו , איתה הוא חלק קורת גג משותפת במשך השנתיים האחרונות.
"מסתבר שגם במר אנטארטיקה יש קצת חום" היא הרהרה , ובסתר ליבה אפילו ריחמה עליו קצת.
היא נזכרה בתמיכה שהיא קיבלה מרחלי כשעברה פרידה קשה וכואבת מהחבר הראשון (והאחרון) שלה , פרידה שממנה עדיין נותרו צלקות שטרם הגלידו , פרידה שאותה ספק אם היתה שורדת אלמלא השיחות עם רחלי.

"מושיקו , תתעודד!! יש עוד אלף כמותה שרק מחכות לך שם בחוץ" היא ניסתה לשבור את הקרח ולעודד אותו במקצת , תוך שימוש במשפט הידוע והשובניסטי משהו.
"תעשי לי טובה אפרת , מה את מבינה בכלל? תעזבי אותי בשקט , טוב?!".
הקרירות , כך נראה , לא נסדקה אפילו במעט.
"טוב , בסדר , לא צריך" היא מיהרה למלמל ופנתה לעיסוקיה.
היום עבר בעצלתיים יותר מכרגיל , תוך שהיא פוזלת מדי פעם לעברו. ממש נראה כאילו הוא סובל ללא הפסקה. עקבות של דמעות שנמחו ברישול נראו לעיתים במורד לחייו.
אחרי הפסקת הצהריים הוא כבר לא ישב במקומו.
"הלך הביתה" אמרו לה כשמבטה השואל פגש את מבטם. "משרד הבריאות מודיע כי ויטמין פי מועיל מאד לבריאות...".

ביום המחרת , כשהגיעה לעבודה , הוא כבר ישב במקומו ועבד במלוא המרץ.
"בוקר טוב" הוא הפתיע אותה. "מצטער שצעקתי עלייך אתמול. פשוט עוברים עליי ימים קשים עכשיו".
"כן , אני מבינה אותך. אני מכירה את ההרגשה , לצערי".
"טוב , יעבור , אני מקווה" הוא אמר , תוך שיאוש קל נודף מדבריו.
"כן , בסוף זה עובר לכולם" היא אמרה , ולעצמה מילמלה "מתי אני אזכה שזה יעבור גם לי?".

גם היום הזה עבר לו בעצלתיים , כשהיא עדיין זורקת מבטים לעברו של מושיקו , בוחנת את פניו ואת התנהגותו , והגיע זמן הפסקת הצהריים.
"את באה , אפרת?" שאלו אותה חבריה לעבודה.
"שניה , יש לי משהו קטן לסגור ואני באה. תתקדמו בלעדיי , אני כבר אשיג אתכם לפני שתזמינו".
גם מושיקו לא הלך איתם , אבל בכך לא היה כל חדש - הוא לא הפלה אף אחד ביחס הקריר שלו , וישיבה איתם בארוחת הצהריים לא היתה חלק מהלקסיקון שלו.
לאחר שסיימה לבצע את כל המטלות שעוד נותר לה לבצע עד להפסקת הצהריים , היא מיהרה לחדר השירותים , בדרכה למסעדה בה נהגו לשבת מדי צהריים. בדרך היא נזכרה ששכחה את הארנק על השולחן , אז היא חזרה למשרד.

את קולות הבכי היא שמעה עוד לפני שהגיעה לשולחנה.
מושיקו ישב על כסאו , כשראשו שעון על השולחן והוא ממרר בבכי חסר מעצורים.
"אתה בסדר מושיקו?" היא שאלה בהיסוס.
הוא הרים את ראשו בבהלה , מופתע לגמרי. "חשבתי שהלכת לאכול" הוא השיב , תוך שהוא מוחה את הדמעות בשרוולו.
"תראה" היא ניסתה לצאת ממבוכתה "החיים הם כמו נדנדה - פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. ככל שתהיה יותר קל , ככל שתיקח את הכל יותר בקלות , כך תהיה יותר זמן ויותר פעמים למעלה".
"מאיפה הבאת את זה עכשיו?" הוא התפרץ בצחוק , כשצחוקו מתערבב עם דמעותיו ומשווה לו מראה מוזר.
"חברה טובה שלי אמרה לי את זה כשאני נפרדתי מחבר שלי. היא ניסתה לנחם אותי וגם אני , כמוך , פרצתי בצחוק. ותאמין לי , עדיף לצחוק קצת מאשר לבכות כל הזמן".
"אז מה את אומרת , נפרדת מהשידך" הוא ניסה לחקות מבטא אידישאי.
היא התעלמה מהציניות שבקולו. "תפסיק עם זה" היא חייכה ונתנה לו אגרוף קל של ידידות על כתפו.
"אני כל כך מתגעגע. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. היא פשוט לא יוצאת לי מהראש".
"אתה עוד במצב טוב" היא ניסתה להכין אותו לבאות. "חכה שתגיע לשלב של הלילות ללא שינה , המחשבות התכופות והגעגועים. אני כבר חודשיים אחרי ועדיין תוקפים אותי פרצי געגועים מדי פעם".
"Who needs a heart , when a heart can be broken" הוא ציטט את שירה המפורסם של טינה טרנר. "נראה לי כאילו חלק גדול מהשירים שאני שומע מכוונים ישירות אליי. מאיפה הם מכירים את מושיקו שם בגלגל"צ?".
"במקרה של טינה טרנר , בעלה כמעט שבר לה עוד כמה איברים בגוף" היא צחקה.
"מאיפה את יודעת שבעלה היה מרביץ לה? חשבתי שאתם הדוסים שומעים רק כלייזמרים".
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע...".
בדיוק אז צלצל הטלפון שלה. "נו , איפה את?". זאת היתה מאיה , אחת מחברותיה למשרד. "אנחנו מחכים לך עדיין".
"אההה.... התעכבתי יותר מדי זמן במשרד על המטלות המעצבנות האלה. תעשי לי טובה , תביאי לי משהו לאכול" היא אמרה "ומשהו גם בשביל מושיקו" היא הוסיפה במהירות , בחייכה אליו.
"ממתי את דואגת למושיקו?" שאלה מאיה.
"טוב , תודה" היא ניסתה להימנע מלענות על השאלה "ביי בינתיים ובתאבון".
מושיקו התקרב לעבר שולחנה בעודה מכניסה את הטלפון חזרה לתיק. "תודה רבה" הוא אמר , בהושיטו אליה את ידו. "הייתי צריך את זה".
היא לחצה את ידו המושטת "אין בעיה , מתי שתרצה. בדיוק בשביל זה אני יושבת לצידך".

הם המשיכו לדבר על האהבות שלהם.
מושיקו סיפר לה על איך הוא הכיר את חברתו , ועל הסיבה שבגללה היא נפרדה ממנו : הוא הציע לה נישואים והיא אמרה שהיא לא מוכנה לזה ושהיא בכלל צריכה לשקול את המשך הקשר.
זה פשוט הרג אותו. מבחינתו , הצעד הזה היה כל כך גדול ומשמעותי , שהוא רצה שיהיה באמת מושלם , וסירוב לא היה כלל חלק מהתסריט שהוא צייר לעצמו.
נכון , היא צעירה ממנו , אבל הם אוהבים וחיים יחד כבר שנתיים , אז מה ההבדל?
אפרת סיפרה לו על הקשר המיוחד שלה עם החבר הקודם - קשר שהיא הרגישה שהתעלה לפעמים גם לתחום המטאפיזי - התחום שמעבר לפיזיות הרגילה.
"מבחינתי" היא אמרה למושיקו "למרות כל הצער והכאב , הייתי מוכנה לעבור את זה עוד פעם. אם הוא מתקשר אליי עכשיו ואומר לי שהוא מוכן לנסות עוד פעם , אני רצה אליו עם הזרועות פתוחות".

כשחבריהם לעבודה חזרו מהפסקת הצהריים הם ראו מחזה שטרם ראו : מושיקו מדבר עם מישהו אחר במשרד , שאיננו קשור להנהלה. "מה קרה פה כשלא היינו" הם שאלו את עצמם. תשובה הם לא קיבלו.
אפרת החליטה לשמור את כל הדברים עמוק בליבה ולא סיפרה על מה שראתה ושמעה באותם צהריים , למורת רוחם של כל חובבי הרכילות למיניהם.
היא גילתה בן אדם , שלמרות שכבת הפוזה והשחצנות , הוא בעצם פגיע ורגיש כמו כל אחד אחר. מישהו , שלמרות המוניטין שלו כחיית לילה וכבליין כפייתי , הוא בעצם פודל קטן שדורש קצת יחס ואהבה מהסובבים אותו.
היא לימדה גם את שאר חבריהם למשרד להכיר אותו. הוא החל לבוא איתם לארוחות הצהריים וגם הם זכו להכיר את מושיקו האמיתי , גם אם לא להכירו טוב כמותה.
ימי העבודה החלו להפוך קצת פחות משעממים , עת היא החלה לשתף אותו במחשבותיה וברעיונותיה.
הוא , מצידו , לימד אותה קצת על חיי הלילה של תל אביב. הפעם הראשונה שלה בדיסקוטק היתה קצת טראומטית מבחינתה. "ככה מתלבשים פה?" היא שאלה אותו. "ככל שלא מתלבשים , כך מושכים יותר תשומת לב" היתה התשובה.
את השטיפה שהיא קיבלה בבית על ריח הסיגריות בבגדים היא כבר לא סיפרה לו , כדי שלא יחשוב שהיא עוד ילדה קטנה.
בסתר ליבה היא הרגישה שהיא מתחברת קצת אל אותו גבר רגיש וילדותי במקצת שהיא למדה להכיר.
זה הפתיע אותה , כי היא לא ראתה את עצמה מסוגלת להיות בקשר עם מישהו שאינו דתי או אפילו מסורתי. "סבא שלי היה רב" הוא אמר לה פעם "על שמו אני קרוי" , אבל לה זה לא הספיק.
היא ניסתה לדמיין איך יגיבו הוריה אם תספר להם שהיא יוצאת עם מישהו חילוני לגמרי.
"השתגעת?" הם יאמרו "ככה חינכנו אותך? איפה כיבוד ההורים?".

בוקר אחד הוא הגיע למשרד , כולו חיוכים ועליצות.
"יש!!" הוא קרא לעברה "היא חזרה אליי אתמול בלילה".
"יופי , אני שמחה בשבילך" היא ענתה לו , אבל לא התכוונה לכך במלוא ליבה.
היא קיוותה בכל זאת "לגייר" אותו במקצת בכדי שיתאים לדרישותיה.
לאחר יומיים היא הבינה שאולי זה עדיף כך , אולי עדיף לה להיות עם מישהו שקרוב אליה בדעות וברמה הדתית. היא הבינה שאי אפשר לשנות אנשים כרצונך.
בתוך כך היא נוכחה לדעת משהו שהיא לא שמה לב אליו : כבר חודש שהיא לא חושבת על אהובה לשעבר. ההכרה בכך גרמה לה להרגיש מופתעת לרגע , אבל גם גרמה לה להרגיש שמחה מסויימת ומוכנות מסויימת.

עכשיו , היא סוף סוף ידעה , היא מוכנה.
היא מוכנה להמשיך הלאה בחייה עם הזכרונות הישנים לצד תקווה חדשה בלב לעתיד טוב , לפחות כמו זה שהיא דמיינה שיהיה לה.
מחר יהיה היום הראשון של שארית חייה....


לכל מי ששרד עד עתה , תודה על זמנכם ועל הכאבים ביד מהרולר של העכבר.
שתהיה שנה טובה ומתוקה , שתהיה מוצלחת מכל הבחינות , והעיקר שתהיה שנה של אהבה , אושר ועושר פנימי - כי זה באמת מה שחשוב...
אלרואי
11/09/2004
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • ארז18/09/2004 בשעה 20:45
    4

    כלל לא ארוך , שווה את הזמן. אתה כותב יפה מאוד!

    הוסף תגובה
  • מישי15/09/2004 בשעה 02:17
    3

    שכויעח..
    סיפור מקסים.. מסר חזק. אהבתי

    הוסף תגובה
  • אני14/09/2004 בשעה 21:45
    2

    שנה טובה
    כולנו תקווה שאתה לומד מהסיפורים שאתה כותב עליהם ושאתה משיים את הלקחים של הגיבורים שלך גם על עצמך,עם תקווה חדשה לעתיד טוב יותר ! כנראה שיש דברים בחיים שפשוט לא נועדו לקרות.....

    הוסף תגובה
  • אלרואי14/09/2004 בשעה 21:14
    1

    הסיפור ארוך מדי?
    אני צריך לדעת להבא - ארוך מדי או נסבל?
    תודה מראש.

    הוסף תגובה