חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

מלנכוליה - הבעת מחאה בכיסוי של "כתבה"

מלנכוליה - הבעת מחאה בכיסוי של "כתבה"


קטגוריה: כללי


כאחד שמדי פעם יוצא לו לעלעל בכתבות הכותבים באתר זה, נמצאתי למד כי עם חלוף הזמן אופי ה"כתבות" הופך ליותר ויותר למלנכולי.

נשים וגברים צעירים מביעים את הסבל הרב, התיסכול ואף הייאוש בו הם נתונים, בגין מצבם הערירי.

ייאמר מיד, אף אני כמות רבים מאותם כותבים, נתון מדי פעם (או מדויק יותר לומר - מדי יום), למצבי רוח קשים, הנותנים אותותיהם בכל צעד ושעל בחיי השיגרה האפורים.


ואמנם,הסטטיסטיקה מלמדת (לנוכח בדיקת גילאיי הכותבים - אותם שההינו לפרסם את הקישור לכרטיסם באתר), כי מרבית הכותבים לא חצו את גיל ה - 27, ואילו גיל הכותבות לעיתים אף רחוק מגיל 26
ואילו אנוכי - כותב שורות אלו מתקרב בצעדי ענק - לגיל "הנורא"- 29וטרם גיליתי את קצה החוט המוביל לאושר...

אם כן על מה ולמה יוצא קצפי?

כבחור שבגיל 21 נניח, הרגיש שלהמשיך במצב "הנוכחי" כבר אי-אפשר, ושכל יום ויומו עובר עליי ממש - בדחילו ורחימו, העומד כיום ובחלוף כ - 8 שנים (!) ארוכות וקשות (שאת סופו של הסיוט מי ישורנו...)
של דייטים רבים ומייגעים, של חיפוש ארוך, מתיש ומלאה בו רגעים "נוראים" להחריד, מצבי-רוח הפכפכים, מאמץ פסיכולגי כביר להיוותר "שפוי", לא שרוט ואף לא מריר - אחרי כל זאת, מלחמה כמעט יומיומית ביצר הרע, מאמץ מתמיד להמשיך להאמין שהיוצר לא נטש, שהכל בחשבון מדוייק, שהכל לטובתי האמיתית ושמחר כן כבר מחר, עתיד להפציע עליי יום חדש ומאושר וכיו"ב שאר דברים שקשה להעלות על הכתב...

- לא רואה טעם רב (ויסלחו לי הכותבים/ות הנכבדים) בקריאת כל כך הרבה כתבות המלמדות אודות קיומם הבלתי מחמיא, של כל החורים השחורים שיש לכל אחד ואחד בנשמה.

ויודגש כך שדבריי אלו יובנו כראוי -לגברים כנשים קיים צורך ממשי ומוחשי בפרטנר, בחום באהבה ואף צריכים לפרוק, מדי פעם, את צערם, כדברי הכתוב - "דאגה בלב איש ישיחנה".


ברם, כתבה אחת או שתים - יספוקו לכך, ואילו שורה ארוכה של שירי דכאון, כתבות "נטישה",נהי וקינות לא יועילו ואף יזיקו לחברי וחברות האתר הנכבד, שממילא סובלים מעצם מצבם הנתון, אם בהתכנסות בתוך סבלם ואם בזריית מלח - צער אחרים על פצעי צערם שלהם.


לעניות הכותב,רצוי לדבר ו/או לכתוב "מסות" דווקא על תקווה, חלום, מוטיביה, על מלחמה ביאוש ובצער, על מה שיכול לזקף את קומת האדם - על התעודה, הגאון והתושיה.

ולסיום, בקשה, תקווה, משאלה - די עם הבעת הכאב, וכדברי המשורר: "סוף העולם - כשהפסקנו כבר לקוות...".


שיהיה לכולנו רק טוב ובקרוב,
20/07/2004
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • נועה04/08/2004 בשעה 23:24
    18

    ליאתוש יקירתי
    רק בשביל מחמאות כאלה היה שווה להגיב כאן.... שנקים צוות תגובה משותף? נראה לי שיש לנו מה ללמד את החבר`ה... :)

    הוסף תגובה
  • ליאת04/08/2004 בשעה 21:40
    17

    אחחחחחחח אחותי
    אחחחחחחחחח נועה נועה, את אישה משובחת ומצחיקה בטרוף! הריני להסיר שתלי שערות ראשי בפנייך!

    הוסף תגובה
  • שרית04/08/2004 בשעה 12:07
    16

    מזדהה
    מאוד עם ליאת, וגם אני חושבת שדיכאון רק מגביר את הקושי ומוציא את הרוח, וסיפורים שמחים עם תקווה גורמים לי להזכר באהבות שהיו, כנסיון מעשיר וממלאים אותי אופטחמיות שיהיה שוב והפעם לתמיד!

    הוסף תגובה
  • נועה04/08/2004 בשעה 10:45
    15

    תמו נביאים מן הארץ??
    רק הזכרתי כוננות כתומה בארה"ב, ומיד הזדרזה לה המעצמה הגועשת לאמץ את הצעתי ולהעלות את דרגת הכוננות במחוזותיה...
    האמנם מידע מאסיר פקיסטני או שמא מידע מוצפן בכתבה אנונימית...?

    הוסף תגובה
  • ליאת03/08/2004 בשעה 23:15
    14

    לכותב שיצא קצפו ושאר חבר מרעיו האנונימיים+תודהלנעה
    לכותב שיצא קצפו ושאר חבר מרעיו האנונימיים
    אני מודה ומתוודה שלא יצא לי לקרוא אף "כתבה" כאן עדיין ואין לי ממש מושג למה קראתי את זו, כך שאני לא מכירה את הלך הרוח הנכאה משהו שהקציפה אותך (לא חבל לבזבז קצף על זה, איש ראשי תיבות?)
    לכאורה אין מועמדת טובה ממני ליפול לידיו הארוכות של הדיכאון הקדם חתונתי
    בעוד שלושה שבועות אחגוג 28 בעזרת האל, רוב חברותיי נשואות+ וכן שתי אחיותיי, הגדולה ממני והצעירה ממני נישאו צעירות (21) וכבר הביאו יחד 6 ילדים (+אחד בדרך) שזכו לדודה משקיענית (להלן אני ברוב צניעותי:-). כל מי שלא נשואה סביבי (שכשחושבים על זה מדובר בשתי חברות) נמצאת במערכת יחסים ארוכה ומורכבת.
    על אף כל הנ"ל, ועל לא כל זכות בכפי, קיבלתי מתנה גדולה בעניין הזה. מאז ומעולם היה לי ברור שה` מחפש לי איש במשרה מלאה (כל פעם בהתאם לנתוני השטח החדשים שאני מציבה) ואין לי ספק שהוא יביא אותו אליי או אותי אליו ברגע הנכון ולא דקה לפני. מבחינתי בעניין זה- הוא האחראי ואני רק משתפי"ת. משתדלת-כן, אבל זהו. לא עושה חשבונות, לא עושה השוואות, לא מלקה את עצמי "מה עשית? אם רק היית יותר- - - זה לא היה קורה", לא דואגת שאולי אף פעם לא יבוא האיש ואשאר...
    רק משתדלת שהחצי שלי יהיה כמה שיותר שלם.
    ממש כאב לי לראות דרך מילותייך שאנשים כ"כ סובלים מעצם אי היותם נשואים, כ"כ מרירים ומתוסכלים ומאמינים שרק כשימצאו את שאהבה נפשם-יגיעו אל ה"אושר" ואפילו אתה הגדרת את זה ככה...("ואילו אנוכי - כותב שורות אלו מתקרב בצעדי ענק - לגיל "הנורא"- 29 וטרם גיליתי את קצה החוט המוביל לאושר...") התמימות הזו קצת תמוהה בעיניי. אין לכם חברים נשואים? אחים? הורים? אתם באמת מאמינים בסיפורי האגדות האלה ש"אחרי החתונה הכל יהיה בסדר"? תחיו באושר ועושר עד אחרית הימים? אדם לא מאושר לפני נישואיו לא הופך להיות כזה באבחת חופה. וגם לא באבחת זכייה בלוטו. נכון, זוגיות ביסודה היא דבר מקסים ומחבק אבל לא פחות דבר מורכב וקשה ליישום.
    למען הסר ספק והסר חשש-פלצנות- שיהיה ברור שיש לי המון נקודות של חסר וגעגוע לאיש שלי.
    ברור שאני בוכה לפעמים לריבון האחראי ומבקשת ממנו שיעזור לאיש שלי שהלך לאיבוד בחיפושיו- שימצא את אבדתו קצת יותר מהר, ברור שאחרי פרידה כואבת-כואב לי עד כדי חנק, אבל הכאב ספציפי על עצם הפרידה, בלי השלכות. היום אני מודעת לפחות לשני מקרים שמשמיים הצילו אותי מנישואי טעות. הוא יודע מה הוא עושה. אני בד"כ לא ממש יודעת. הרגש לפעמים מעוור ומסנוור אותנו מכדי לראות מה באמת טוב לנו-ולמזלנו יש מי שדואג שלא נמצא את עצמנו עם מי שלא מתאים לנו (אלא אם אנחנו ממש מתעקשים...) תנו לו קצת קרדיט. הוא היחיד שיודע מה הוא עושה.
    :-)

    הוסף תגובה
  • ארז03/08/2004 בשעה 21:31
    13

    can`t agree more

    הוסף תגובה
  • הכותב03/08/2004 בשעה 15:53
    12

    תשובה ל 11
    אני בטוח!

    הוסף תגובה
  • אנונימית מ11:4703/08/2004 בשעה 12:04
    11

    תגובה להכותב..
    שלום לך כותב יקר.. לא, זו לא מי שאתה חושב (מתחילה בב` ונגמרת בי`??),
    אבל אני מקווה שגם לי יש נשמה טובה.. :-)

    הוסף תגובה
  • גילי30/07/2004 בשעה 16:04
    10

    אני איתך!
    כותב יקר,
    אז ראשית כל רציתי להביע הזדהות מלאה עם הכתבה,
    זו תחושה שמלווה אותי הרבה בזמן האחרון גם בקריאת המכתבים פה וגם בכלל בחברת ה"רווקים-רווקות" שנוטים לדבר כל כך הרבה על הדיכאון הזה שהזכרת.
    ולדעתי גם מורידים את המורל בצורה כללית לחברים..
    אני עוסקת בתחום הטיפולי ומאמינה מאוד בערך התמיכה וההזדהות מתוך שיתוף אמיתי של הרגשות והתחושותולא מתוך התכחשות למצב.
    אבל------מתוך האמונה הזאת אני גם מודעת לנזקים שיכולים להווצר מתוך אווירה כזאת בקרב אנשים,ולהשפעת על מצב הרוח הכללי.
    עלינו לשתף ולהתבטא אך גם זה צריך להיות מתוך אמונה גדולה בקב"ה, מתוך תקווה ואופטימיות ומתוך שאיפה לשנות ולהשתפר כדי להגיע למטרה האמיתית ,ולא מתוך הטלת אשמה על המין השני או קיטורים על גבריםנשים והתנהגויות נלוות...
    והלוואי כבר על כולנו!!!
    אמן.

    הוסף תגובה
  • נועה29/07/2004 בשעה 18:46
    9

    אנונימיים אנונימיים
    אילולא התנוסס בראש כל עמוד פה שם האתר, הייתי נוטה לחשוב שבפורום חשאי של השב"כ עסקינן. לחילופין, אם הייתי סוכנת של הFBI למשל, הייתי ללא ספק מעלה את רמת הכוננות בארה"ב לכתום בטרם אזדרז לבדוק האם אין מדובר בקודים מוצפנים של אירגון אל- קעידה, המשתדל אף הוא לשמור על חשאיות מוגברת ויתכן ומשתמש לצורך זה באתרי היכרויות ישראלים כאמצעי הסוואה.

    על כל פנים, במסגרת העברת הביקורת על דפוסי ההתנהגות המקובלים באתר, הרשו לי להוסיף את מחאתי בעניין הפחד להזדהות.
    והרי, אין מגוחך יותר מהפחד לחשוף את כינוייכם, הבדוי ממילא, במדיית תקשורת בה מכל מקום לא ניתן כמעט להתחקות אחר זהותם האמיתית של משתמשיה.

    ולסיום- פניה נרגשת לכותב האנונימי שהגדיל לעשות-הסתיר טפח,חשף טפחיים וגילה לנו את ראשי התיבות של השם המקודש-
    אהבתי את סגנון הכתיבה, נראה לי שיש לי מישהי להכיר לך (ולא, זו באמת לא אני).
    צור קשר בפרופיל 6983- נועה.

    הוסף תגובה
  • הכותב29/07/2004 בשעה 16:40
    8

    תגובה לאני
    תודה על ההתייחסות.

    לגופם של דברים,

    א. כפי שציינתי - אני ממש לא טיפוס הברסלבר המפזז ברחובות עיר. גם לי קשה, ומכאן שטענתך בדבר "עד שתגיע למקומו" ממש אינה במקומה...

    ב. כל פעם אני תוהה מחדש: האם ביקרות הופכת את המבקר ל"יהיר"? מה קשור "התנשאות" לכאן?. גם לי היה קשה בגיל 21 וגם אז ליבי דאב, האם זה אומר שאני צריך להפריע לכל הרחוב את שינת הליל בהשמעת שירי דכאון?

    - ממש סליחה אך האתר לא נועד לשם הבעת כאב וצער אלא להפיגם. צער לכולנו יש בפנים, יחוצנו מביא בדר"כ להעצמתו ולא להעלמתו.

    ג. חוצמיזה, זכותך לסתום לי את הפה... שקולה לזכותי להביע את מחאתי.

    ד. לא פגעתי באיש - אישית, דבריי כוונו אך להעיר את שימת לב המבקרים.

    ה. ודוק: עיקר כוונתי הייתה למגר את נגע סדרות הכתבות הנוגות והמחלישות, פה ושם נהי וקינות - לא יזיק. אבל בבקשה לא צריך להגזים.

    הוסף תגובה
  • הכותב29/07/2004 בשעה 16:28
    7

    תגובה לפיונה
    שלום לך.

    טענותייך דווקא מחזקות את דברי אמנם אין לי השכלה של פסיכולוג (כמו שלך אין - כי אני יודע)אבל דומני שדי ברור כי הערך הפסיכולגי של ביטוי צער בפומבי דווקא ועוד באתר שנוסד לשם מיגורו של אותו הצער, ערכו זעום. צער ניתן לפרוק גם לתוך הכרית או לאוזנו של רע קרוב...

    ובנוגע לערך המוסף וללקח מאותן כתבות - אין לי התנגדות לכתבות בונות אלא לכתבות מחלישות. הגעי בנפשך: מהו הערך הפומבי (והפומבי דווקא) המוסף מכתבות ייאוש, ודכאון??? מי צריך את זה? למה צריכים את זה?

    הוסף תגובה
  • אני29/07/2004 בשעה 13:51
    6

    כותב הכתבה, מוזמן להיכנס.
    אני חייבת לציין שאני קצת לא מסכימה איתך.
    אמנם אני מ"מרומי גילי" (23) אולי לא נחשבת בעיניך כאחת אשר אמורה להעיז ולבטא את עצמי כי יתכן ואני עדיין לא למודת נסיון רב השנים שלך.. אבל עדיין אני מוצאת לנכון להעיר לך שאפילו אם לא מוצאת חן בעיניך צורת ההשתפכות ה"מלנכולית" התוקפת אחת ליום את מבקרי האתר הנוהגים אף לכתוב בו, עדין אין זה לגיטימי לבוא ולומר להם להפסיק.
    גם אני קוראת את הדברים. לעיתים מזדהה ולעיתים מזדעזעת .. אבל תמיד אני מנסה להבין מאיפה זה הגיע.
    כמו שאומרים אצלנו "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" וזה לא בחינת פתגם בעלמא.

    אני מבינה את דבריך, אבל רואה בהם מן סוג של התנשאות שאינה במקום. כל אחד בגילך יכול לבוא ולומר "שאני הייתי בן 21.." אבל אם תנסה להיזכר בתקו` ההיא קצת יותר לעומק, ולו ניתן היה להשיב אותך לאחור וליצור את האתר, סבורני שהיית מגלה לעיתים שהשתפכות שכזו היא אולי פתרון עבור לב דואב או משאלת אהבה כמוסה ואולי זה מה שעוזר ולאנשים להתמודד.

    לסיום, אין זה המקום "לקטול" את הכותבים.. אחרי הכל אף אחד לא "מכריח" אותך להיכנס לכתבות, והאתר אף לא מחייב אותך בקריאתן בשל היותך מנוי... ולכן אתה יכול לוותר..

    זה עדיף על פני לפגוע.

    (אציין שאני אולי מסכימה עם חלק מדבריך אבל לא ראיתי לנכון לכתוב אותם קבל עם ועדה!)

    הוסף תגובה
  • הכותב29/07/2004 בשעה 13:33
    5

    תגובה לאנונימיות
    א. חן חן.

    ב. לאנונימית משעה 9.40 לצערי גם אני צריך חיזוקים, כמו כולם, אין אדם העשוי מפלדת אל-חלד. פנייתי הייתה לכלל הפו"פ - תמיכה הדדית טובה מהבעת "צרת רבים" בפומבי.

    ג. לאנונימית משעה 11.47 מה שלומך? אני בטוח שזו את, הרבה זמן לא התראנו (כינוייך מתחיל בב` ומסתיים באות י`, כמובן), מאז ועד היום מסתבר שדברי ר` נחמן שגורים בפיך..., בלי קשר רציתי לציין שאת אחת הבחורות, אם לא היחידה, בעולת הנשמה הבאמת כל-כך טובה, שאין לתאר.

    כל טוב, י.ס.

    הוסף תגובה
  • פיונה29/07/2004 בשעה 12:38
    4

    אפשר גם אחרת
    אמנם "צרת רבים נחמת טפשים" (או שמא "חצי נחמה?!) אבל חוץ מהערך הפסיכולוגי של לפרוק מה שיש על הלב (ובאותה הזדמנות לגלות שאתה נורמלי, ממש כמו כולם) אפשר גם ללמוד מהכתבות.
    צריך לקרוא בין השורות, ולא לפספס את תגובות האנשים, ואפשר ללמוד מכל סיפור (והמון).
    בנים - זו ההזדמנות שלכם להבין סוף סוף מה נשים רוצות! (ודי לחכימה ברמיזה)

    הוסף תגובה
  • אנונימית..29/07/2004 בשעה 11:47
    3

    מסכימה עם כל מילה
    ממש חשוב לשמור עלה גישה החיובית..
    יש משפט של ר` נחמן מברסלב-
    "כשאתה נשאל לשלומך ואתה עונה "רע לי" אז אומר הבורא-זה רע בעיניך? אראה לך מהו רע באמת.
    אך כשאתה נשאל לשלומך ועל אף צרות וייסורים אתה עונה :טוב לי" אז אומר הבורא-זה טוב בעיניך? אראה לך מהו טוב באמת.."

    הוסף תגובה
  • אנונימית29/07/2004 בשעה 09:40
    2

    תגובה
    לדעתי יש מעט אמת בדבריך אולם ניתן להבין את החברה הצעירים האלה שפשוט מוצאים במה למחשבותם ולרגשותיהם...
    לדעתי המערכת צריכה לדאוג לפרסם בצורה כזו שלא כל הכתבות באותו עמוד יהיו באותה רמה של דכאון... אפשר לשלב גם בתוכן...
    מלבד זה באמת חשוב שהדור של היום יהיה יותר שמח יותר מלא תקווה אז אולי זה תפקידם של אנשים מסוגך לכתוב בצורה יותר אופטימית ולהעלות את המורל של החברה...

    הוסף תגובה
  • אנונימית29/07/2004 בשעה 09:27
    1

    חזק

    הוסף תגובה