חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

לזכר סבא

רעות_16789 רעות_16789

לזכר סבא


קטגוריה: כללי


הקדמה קטנה: זה משהו שכתבתי לפני מספר חודשים, בסביבות דצמבר. בזמן שעבר מאז, סבי נפטר והחלטתי שעכשיו אני מוכנה לחשוף את מה שכתבתי. זה מעט ארוך, אז אני מבקשת ממי שחושב שהוא יאבד סבלנות באמצע, פשוט לא לקרוא מפאת הכבוד האחרון שמגיע לו...

סבא שלי הוא שבר כלי

זה זמן רב שאין בי האומץ והכוחות להתמודד עם המשפט הזה. אין בי היכולת להישיר מבט אל עבר האדם הזה, ששוכב במיטה כולו שדוף, חיוור וכמעט חסר רוח חיים. אותו האדם שבקושי מניע את אברי גופו, או את אברי שפתיו על-מנת להביע את מבוקשו. אין בי היכולת והאומץ לומר לעצמי כי זהו סבא.

סבא, עם העיניים הכחולות הטובות, הזקן הלבן והמשחקים, מי שייצג עבורי את הטוב, הטוהר והקדושה בילדותי – עכשיו הוא איננו.

לקחו לי את סבא – והביאו לי אדם אחר, ואפילו אין ביכולתי לכנותו ככזה, כאדם. ואני, איני יכולה להבין מהו הקשר שלי לאותו האדם.

אך לפני חמש שנים חגגנו לו את יום הולדתו ה-90. מספר מכובד יאמרו הבריות, ובאירוע נכחו כולם: הילדים, הנכדים והנינים. כה צלול הוא היה, ושמח. ממש אידיליה...

ואילו עכשיו, אני מתבוננת בראי ומביטה אל דמותי. (איני עושה זאת לעיתים תכופות). מתוך הראי משתקפות אליי פנים של אדם אובד עצות, אחד שקשה לו להתמודד. מאז סוכות לא העזתי להגיע לביתו. מאז אותו היום בו הגעתי אל ביתו כדי להביא לו הליכון, לאחר שנפל ושבר את אגנו. באותו היום ראיתי אותו שוכב שם במיטה, שדוף כולו ובקושי מצליח להניע את אברי גופו. וגם אז, המבט שהפניתי לעברו היה חטוף ביותר, ומיד הסתתי את מבטי. "לא זה הסבא שאני רוצה לזכור לעצמי".

קשה לי להישיר מבט אל סבא, ההולך ונעלם, ההולך ונגוז אל מול עיניי. ולפעמים עדיין אני חושבת בסתר ליבי: "הלוואי שיחזיק מעמד, רק עוד כמה שנים, שאזכה לראותו כאשר אני עומדת תחת החופה". ומיד באותו הרגע עולה המחשבה השנייה: "זה מה שאת באמת רוצה? שיסבול כל השנים האלו כדי שתוכלי לומר לעצמך שסבא ראה אותך במעמד נשגב זה".

וסבתא, מה יהיה על סבתא? הרי כולם במשפחה יודעים זאת ומחביאים את האמירה בקשר השתיקה: ברגע שסבא הולך, היא הולכת ביחד איתו. הכל עניין של חודשים בודדים. וכי איך אפשר פתאום להתרגל לחיות ללא האיש שהיה חלק ממך ומחייך ב-70 השנים האחרונות?

סבא, הלוואי שיכולת לראות את המכתב הזה, לקרוא ולהבין אותו. להבין אותי ואת הקושי שלי. אני יודעת שעכשיו כבר קשה לך לזהות את המבקרים ואתה כאילו עסוק בניחושים. מי מבין הנכדים או הנינים הגיע לבקרך הפעם.

קשה לי עם זה. עד לא מזמן היית כה צלול. זוכרת אותך ואת אותה השיחה לפני כשנה וחצי, עדיין מתפקד בגבולות הגיל.

ועכשיו? אני, הנכדה, אין בכוחותיי לבוא להיות איתך ולראותך במצב זה, מצב בו אתה דועך לאט לאט אל מול עיניי. מקווה שתוכל להבין אותי ולסלוח לי אי פעם על חוסר היכולת והנכונות להישיר מבט אל המוות.

תסלח לי, אבל לפעמים אני אומרת שאולי עדיף לסיים הכל, עכשיו ומיד, במהירות המרבית ולעלות לשמיים, אל גן העדן, לעולם הבא שכולו טוב. סבא, אני בטוחה שמקומך מובטח שם, אין סיכוי שלא, עם כל הטוב שעשית כל השנים. כמה שזה נשמע נורא, אבל אני מאחלת לך שתלך לישון ולא תקום יותר אל עולם הסבל שלנו.

סבא, אני מקווה שאתה לא כועס, אבל כך אני מרגישה.

רעות.
21/07/2006
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • ראשי תיבות אביחי06/08/2006 בשעה 02:31
    27

    אינני קורא תגובות קודמות- יתכן ואחזור על דברים
    ראשית, כל הכבוד על אומץ הלב שלהוציא דבר כזה מהמגירה החוצה.
    שנית, תמיד קיים הקונפליקט בין טובת החולה (סיום הכאבים והיסורים) לבין טובת בני המשפחה (השארת החולה בחיים או תקווה שימשיך לחיות) מכיוון שכמה שאפשר ניתן וצריך להבין את בני המשפחה שקשה עליהם הפרידה ( ביחוד אם היא פתאומית) אבל אין ספק שהחולה לא צריך להמשיך להתיסר ולסבול עקב כך.
    את תמיד צריכה לזכור את הסבא של לפני אבל לעולם לא תוכלי לשכוח את הסבא של אחרי.
    מה שמעניין הוא שהמשאלה שלך באיזה שהוא מובן היא המשאלה שהוא צריך לאחל לעצמו (להיגאל מהיסורים ) ובכך בעצם את מראה הזדהות מוחלטת ואמפטיה מושלמת.
    לסיכום אני לא מאמין שהוא כועס ואני מאמין שהוא היה רוצה שתזכרו אותו בדיוק כמו שהוא זוכר אתכם : תמיד לידו , תמיד אוהבים.
    שלא תדעו עוד צער ותמיד בשמחות

    הוסף תגובה
  • יעלי30/07/2006 בשעה 17:46
    26

    לרעות
    [email protected]

    הוסף תגובה
  • רעות30/07/2006 בשעה 17:26
    25

    תגובה ל-22 ו-23
    אלי, אני לא יודעת למה הצעת לי להגיע ולבקר את סבי. כניראה שלא קראת את כל מה שכתבתי בתשומת לב, מכיוון שאין כבר מה לעשות, חוץ מלקחת על עצמי דברים לעילוי נשמתו... סבי נפטר לפני כשלושה חודשים.
    ולאורחת... אני אכן מאמינה שדברים שאנו עושים משפיעים על יקירנו שנפטרו. אני גם משתדלת לעשות זאת ולהתקרב לעולם שהוא מייצג עבורי.

    הוסף תגובה
  • אביעד30/07/2006 בשעה 16:14
    24

    אני די מזדהה..
    לפני חצי שנה אבא שלי נפטר מסרטן מאוד מהיר, שנמשך בערך חודש וחצי. בשבועיים האחרונים הוא כ"כ סבל...שלאט לאט כולנו קיוונו ש.. זה ייגמר.
    למרות הכאב הכ"כ גדול.. הבנו שהוא סובל, והוא לא טיפוס (לא היה טיפוס..) שרוצה או מסוגל להעזר באחרים כל הזמן , עבור כל פעולה פשוטה...

    הוסף תגובה
  • אורחת30/07/2006 בשעה 12:53
    23

    החלום שהסבתא חלמה
    לא סתם חלמה הסבתא, שהסבא עליו השלום שואל אם כל הילדים שומרי מצוות..
    זה אומר שדנים את הנפטרים לא רק על מעשיהם בעולם הזה, אלא גם על מעשיי ציצאיהם!..("בן מזכה אבא").
    וחלילה יתכן שיש מישהו במשפחה שירד בנוש זה, ותובעים זאת מהסבא כשהיגיע לשמיים.
    (חישבי על כך כשאת מנסה לצאת עם חילוני חלילה..)

    הוסף תגובה
  • אלי30/07/2006 בשעה 01:38
    22

    אנחנו לא מחליטים כלום!!!
    אנחנו לא מחליטים כלום, מי שמחליט זה הקב"ה, מתי כל אחד ימות, ומתי אחד יחיה. סבי שנפטר לפני כשנתיים בגיל 95 עבר שתי מלחמות עולם, חלה פעמים בסרטן ונרפא, ותמיד אמר לי שמלמעלה לא רוצים שאדם ימות הוא לא מת בסוף הוא נפטר ממשהו יחסית קטן והיה בצלילות עד יום מותו אבל לא היה מוכן להיות מוגבל אף לרגע. לעיתים אדם במעט יסורים בעולם הזה מזדכך ומגיע לעולם שכולו טוב נקי וטהור לחלוטין .אז..
    הביני אל לנו להכנס לחשבונות שמיים סייעי בכל אשר תוכלי דברי עמו תני לו כבוד ויחס זה הדבר אותו הוא צריך כעת ושח"ו לא ירגיש שנטשת אותו עקב היותו במצב קשה ואפילו אם לא מבקרים יום יום אפשר להרים טלפון ולדבר עד כמה שאפשרי הדבר
    בברכת רפואה שלמה!!!

    הוסף תגובה
  • רעות28/07/2006 בשעה 04:35
    21

    לאנונימוס...- 12
    אני יכולה להבין שאינך יכול לדבר על סבתך כמישהי שנפטרה. גם אימי מתייחסת כך לאביה (ועברו כמעט 17 שנים מאז לכתו). למרות ההבנה של הכאב, אני מציעה לך לדבר על זה עם אדם קרוב ולנסות להבין מה גורם לך להתנהג כך. חשוב שזה לא יגיע למצב של הדחקה. (לדעתי).

    הוסף תגובה
  • רעות28/07/2006 בשעה 04:34
    20

    לדיפי- 10
    נוגע לי ללב שאת מבינה את תחושותיי. היה לי מאוד קשה עם זה, וגם כאשר הוא נפטר, דודה שלי (אחות של אמא. הסבא הזה הוא מצד אבי) אמרה לי בלוויה רגע לפני שלקחו את גופתו לקבורה שזה הזמן לבקש ממנו סליחה... וזה הדבר הראשון שעלה לי לראש, זה שייחלתי לו למות ועליי לבקש סליחה על כך.

    הוסף תגובה
  • רעות28/07/2006 בשעה 04:33
    19

    לאלמונית ההמומה- 9
    כפי שציינתי כבר בתגובותיי הקודמות, המכתב הזה נכתב בתקופה שלפני מותו. והוא מביע את כאבי בתקופה ההיא, אך אין זה אומר שאיני זוכרת את הדברים הטובים ממנו. הם זכורים ונצורים עמוק בליבי ויילכו איתי כל חיי.

    הוסף תגובה
  • רעות28/07/2006 בשעה 04:33
    18

    תגובה לכרמית- 7
    אני מבינה את הכעס שלך, אבל לא מוכנה לקבל אותו. תאמיני לי, אני יודעת מה זה לאבד אדם קרוב בגיל צעיר. בת דודתי נפטרה לפני כשנתיים מסרטן. היה הייתה צעירה מאוד (בת 35) וילדיה, חמישה במספר צעירים מאוד אף הם. רק לשם המחשה, אף אחד מהם לא ישב עליה שבעה, כי לא הגיעו לגיל מצוות. איני כועסת על מותו או על גסיסתו, כפי שהועלתה על הכתב דרך העיניים שלי. אני רק מביעה את הכאב הזה שהיה מנת חלקי בתקופה שכתבתי אותו. ובאשר לבכי, עדיין לא חלפה שנה מתאריך פטירתו. הוא נפטר בט` אייר תשס"ו.

    הוסף תגובה
  • רעות28/07/2006 בשעה 04:32
    17

    תגובה לליאור- 5
    תודה על התגובה. חיממת את ליבי. כתבת שאתה מציע לי לקחת דברים על עצמי... אז לקחתי כבר. איני אומרת שאני עושה מספיק, והשאיפה היא תמיד להתקרב יותר ולעשות יותר. אך אני מאמינה שהכל צריך להיות תהליכי בחיים, ולא מיידי. בחרתי לי דרך ואני צועדת בה לאט, אבל בטוח. מי ייתן ויהיו לי הכוחות להמשיך בדרך זו.

    הוסף תגובה
  • רעות28/07/2006 בשעה 04:31
    16

    תגובה ל-4 פרפרים בבטן....
    אין לי בעיה שתצטט את מה שכתבתי, אך חשוב לי שיהיה למכתב הזה הורים... בקיצור, אשמח אם לפני שתצטט זאת תפנה אליי בהודעה אישית ואתן לך קצת יותר רקע עליו ועל הדברים שכתובים שם.

    הוסף תגובה
  • רעות28/07/2006 בשעה 04:30
    15

    תגובה לאורטל- 2
    אני אכן מאמינה שהוא יהיה בחתונתי... ואף כתבתי זאת באותו מכתב שהזכרתי בתגובתי הקודמת. אולי אפרסם גם אותו בעתיד,, כדי שתוכל להיות תמונה יותר שלמה למתבוננים מהצד.

    הוסף תגובה
  • רעות28/07/2006 בשעה 04:29
    14

    רוית,
    ועוד משהו קטן: איני זוכרת אותו רק בסבלו ובייסוריו. אם היית קוראת טוב בין השורות, היית מבינה שזה הדבר שאני הכי חוששת ממנו. זה גם מה שגרם לי להתעלם תקופה ארוכה ממצבו, ולחיות בבועה משלי שהכל בסדר. חודש לאחר מותו, כתבתי לו מכתב שבאמת מביע את ההתפעלות שלי ממנו כאדם ומהדרך שבה בחר לחיות על-אף הקשיים הרבים שנכרו בדרכו.אני מקווה שהתגובה הבהירה דברים.

    הוסף תגובה
  • רעות- כותבת הכתבה28/07/2006 בשעה 04:28
    13

    תגובה לרוית (1)
    דבריי אכן באו מן הלב. כתבתי אותם לא מתוך פרץ רגשות, אלא חשבתי על הדברים תקופה ארוכה לפני שהדברים הועלו על הכתב. גם כתבתי אותם במספר גרסאות עד שהגעתי לנוסח שהופיע פה בכתבה. כן, גם אני מאמינה שהייסורים הם מכפרים. ותאמיני לי, סבי עבר הרבה ייסורים בחייו. הוא איבד חמישה ילדים וגם נכדה אחת. וזה רק שתי דוגמאות מהדברים שעבר בחייו. ולמרות כל הכאב ולמרות כל הצער, הוא תמיד אהב את הקדוש ברוך הוא, ותמיד עניינה אותו רק התורה ועבודת ד`. למרות העובדה שהוא וסבתי עלו לארץ בתקופת המעברות, הוא היה עושה הכל בצנעה ובענווה. כל חייו חי בצמצום על מנת שיוכל להכניס ספר תורה לבית הכנסת (הוא זכה להכניס ספר תורה בחייו, לפני כ-12 שנים). אותה השיחה שאני מציינת אותה בכתבה, אירעה כאשר הייתי בקשר עם החבר הרציני הראשון שלי. כשדיברנו, השאלה הראשונה שלו הייתה אם הוא בחור דתי. רק זה עניין אותו... ואני, התביישתי לספר לו שלא. לא ידעתי מה תהיה תגובתו. גם עכשיו, לאחר מותו, סבתי מספרת שחלמה עליו. בוא בא אליה ושאל אותה אם כל הילדים שומרים שבת (9, שיהיו בריאים), לאחר שקיבל תשובה חיובית, היא רצתה להתקרב אליו והוא נעלם...
    אני אגיד לך יותר מזה, הייתה הרגשה כאילו נפשו שבעה את הייסורים האלו. מספר ימים לפני פטירתו, הוא היה מאושפז בבית החולים. זה הגיע למצב שהגעתי לבקרו עם אבי ושאלו אותו אם לחבר אותו למכונות ההנשמה. אבי מיד קרא לכל אחיו והם חשבו על העניין. הם החליטו לדבר עם רבנים ולשאול לעצתם, מכיוון שסבי באמת היה אדם שראה את דרך ד` כל חייו אל מול עיניו. בסופו של דבר, הם לא הגיעו להחלטה. באותו לילה, נשימתו הכבידה עליו מאוד והרופאים חיברו אותו למכונות ההנשמה. יום לאחר מכן בצהריים, סבי הוריד בכח את צינורות ההנשמה מפניו. כאילו מביע מחאה על הסבל והייסורים שעובר, ומתחנן לבורא עולם לסיים את חייו. יום לאחר מכן, הוא נשלח לביתו. היה זה חמישי. בשבת, אם איני טועה הוא גם התעקש לעלות לתורה. וביום ראשון בצהריים, קיבלתי את הידיעה שנפטר. בביתו. אני בטוחה שזה אומר משהו...

    הוסף תגובה
  • אנונימוס28/07/2006 בשעה 00:17
    12

    רעות חמודה, מאוד ריגשת אותי,,,
    אני ממש מבין לליבך, אני לא יכול לעולם להביע
    את מה שעבר אלי כשנפרדתי מסבתי.
    היא היתה בת 80 אבל היספדתי אותה כמי שניפטרה בטרם עת.
    אני כבר 10 שנים אחרי הפרדה ממנה ועד היום אני לא יכול להגיד זיכרונה ליברכה.
    זה מן משהו בתוכי שמסרב להסכים אם מותה,
    אולי אני מגזים, אבל אני לא יכול להגיד את זה,
    זה כמו לתת חותמת כשרות למעשהו של "הדיאבלו".
    מאוד מבין לליבך.
    ולכל מי שחושב שלהיפרד מאדם מבוגר זה יותר קל מלהיפרד מאדם צעיר, זה לא נכון. להיפרד מאהוב זה אותו הקושי ללא שום הבדל גיל.
    אול רק הנחמה גדולה יותר.(כשאהוב מאוד מבוגר)
    ואני אומר לך רעות עוד משהו מאוד מנחם ששמעתי מחבר טוב בניו יורק.
    אדם הראשון חי כ930 שנה (זה גמרא מפושת)
    ידוע ללומדיי הגמרא שהיה אדם הראשון צריך לחיות עד גיל 1000 שנה, אבל הקב"ה הראה לו את לידתו ופטירתו של דוד המלך עליו השלום ברגע הלידה. ריחם עליו אדם הראשון ונתן לא כ70 שנה ממנו.(בגמרא הירושלמית מביאים את זה אחרת, שם אומרים, שאת 70 השנים קיבל דוד המלך מהאבות הקדושים, מחלקים שם את זה בניהם,כל אחד כמה שנים).לאדם הראשון היו שניי בנים,קיין ואבל,
    וידוע שקיין רצח את אבל, כבר בבראשית. ושואלים בין כמה היה אבל בפטירתו?. אז ככה יש אומרים בן 22 שעות, ויש אומרים אחרת, אבל לכל הדעות מסכימים שאבל, לא סיים יום אחד שלם של חיים.
    עכשיו אני מזכיר לך שאדם חי 930 שנה. וכשהגיע יומו להיפטר מן העולם, סירב למסור את נפשו לבוראו. וביקש חזרה את 70 השנים שנתן לדוד המלך.
    וד` סירב לו.
    לאחר פטירתו, הגיע אדם הראשון לשמיים, ומיד
    רץ לקבל את פניו בנו אבל.
    וכאבל ניגש לאביו אמר לו, אבא ספר לי איך היה לחיות בעולם שם למטה? ואדם,אמר לו מה אני אספר לך הלא אתה גם הייתה שם. אמר לו, בנו אבל, כן אני הייתי שם בעולם, אבל רק 22 שעות, ואילו אתה אבא הייתה שם 930 שנה. ענה לו אביו: בני "אדם לאבל דמה ימיו כצל עובר" `דוד המלך תהילים`.
    אני מקווה שתביני את זה, כי היה לי מאוד קשה לכתוב את זה. אני לא ממש יודע להיטבתות בכתב,(גם לא ממש יודע לכתוב).
    אבל מאוד אשמח אם עזרתי לך במשהו.
    וכדיי להביא גאולה לעולם אני אומר שנוחמתי בדברים אלה, ששמעתי אותם מפי הרב פינחס(משהו), בברוקלין ניו-יורק.

    הוסף תגובה
  • דנה27/07/2006 בשעה 18:24
    11

    רעותי יקירתי
    אין לי מילים, כ"כ עמוק, כ"כ מרגש. כנראה זה משהןו שא"א להסביר אותו, ואת עשית זאת בצורה מדהימה. את האמת יצאו לי כמה דמעות ממש ריגשת אותי. אני מקוה שאת חזקה ושומרת על עצמך.

    הוסף תגובה
  • דיפי27/07/2006 בשעה 14:03
    10

    פרידה מהחיים
    קראתי והתרגשתי.
    בימים טרופים אלה, בהם נדמה כי תוחלת החיים הולכת ומתקצרת,עלינו לחוות יום יום עם אהובינו ולנצל כל רגע איתם. הרגעים המשותפים האלה, יש לנצור אותם. לצערינו,מתישהו הם נגמרים ומה שנותר הוא הזכרון.
    הקושי שלך רעות לראות את סבך לקראת צאתו לעולם שכולו טוב,מובן לי מאוד.
    קשה לראות אדם קרוב , אותו אנו מכירים בשיא תפארתו , נמצא במצב קשה כל כך.
    רצונך לזכור אותו כאדם חזק, כאיש מרשים- כסבא, מובן מאוד.בקשתך שיעצום עיניו ולא יתעורר יותר ובכך ימנע ממנו סבל נוסף, אף הוא מובן.
    פרידה אינה דבר קל וכל שכן פרידה מאדם אהוב.
    על אף העובדה כי יש החשים שאת נוהגת באגואיסטיות ובהתמקדות בעצמך, אני חשה כי
    טוב הדבר שאת מצליחה להתחבר לרגשותייך ולהעלותן על הכתב.מהמקום שבו את מבינה את תחושותייך, אין לי ספק שתמצאי את הכוחות להתמודד ולסייע לאחרים .
    הרבה בריאות.

    הוסף תגובה
  • אלמונית המומה26/07/2006 בשעה 22:52
    9

    לא מסכימה
    ממש אני לא מסכימה איתך, חשבתי שאני אקרא משהו טוב על הסבא שלך, אבל פשוט אני המומה. הכל כתבת על הרגש שלך על הרגע אחרון שהוא סבל, אבל לא הזכרת את הרגעים הטובים שעברת איתו? את המידות שלו? את הדברים שלמדת ממנו? לפחות אני יש לי את הזיכרון מהסבא שלי את כל מה שאני שואלת אותך. בטח שהסבא שלך סבל הרבה, אבל תזכרי שהוא היה לו את החיים מאוד מאושרים עם נכדים ונינים והוא תהיה יותר מאושר בעולם הבא אם תקחי אותו בלב וזכרי כמו הגבר הכי חזק בעולם.

    הוסף תגובה
  • מישהי26/07/2006 בשעה 22:50
    8

    מה אתם כועסים, היא סה"כ משתפת אותנו בתחושות שלה
    וזה מה שהיא מרגישה.
    לכעוס על תחשות ורגשות של אנשים נראה לי לא קשור בכלל.

    הוסף תגובה
  • כרמית26/07/2006 בשעה 21:05
    7

    גם אני כועסת אבל על משהו אחר
    אני יודעת שקשה לך שסבא שלך לא יהיה איתך שתהיי מתחת לחופה, אבל אני במקומך הייתי קצת צנועה, מודה לאלוקים שהוא הגיע לגיל 90 שזה גיל... ואת אמרת שעשיתם לו מסיבה עם הנכדים והנינים, אז יפה שהוא זכה לראות נינים, כי זכה לראות את הנכדים כבר גדולים שבד"כ לא הרבה זוכים לראות את הנכדים שלהם שהם מגיעים לבגרות או לגיוס לצבא, אני למשל מצד אימי שסבתי נפטרה לא עלינו בגיל 48, וסבא שלי בגיל 60 גם מאסמה אבל יותר מצער, כי אם סבתי היתה חיה היום, מי היה יודע הם היו חיים באושר.. וזוכים לראות הנכדים והנינים. ובכלל זה לא יפה שאת מזכירה ובוכה על זה שסבא שלך לא זכה לראות אותך מתחת לחופה, מה יגידו אלו שאחד מההורים שלהם לא חיים היום, ולא זכו ללוות את הילד שלהם לחופה, ולצערנו היום, היום אנחנו שומעים על כאלה שהוריהם נהרגו בפיגועים, ותאונות דרכים, ואין מי שילווה את הילד או הילדה לחופה, אני מכירה משיהי בת 16 שאימה נפטרה מסרטן, אישה צעירה יחסית, ולחשוב שאמא שלה לא תלווה אותה בבגרות שלה, לא בחופה זה הרגע הכי מרגש שהאם רואה את בתה כלה, וגם עניין הלידה, כל אמא מחכה לרגע הזה לראות את הבת שלה נהפכת לאמא, לעזור לה תעזור ולהדריך אותה. אז סתם... אני מקווה שנגע לליבך, שתשמחי מזה שהוא לפחות זכה לראות אתכם גדלים.
    דרך אגב: איזה רב אמר, שלא טוב לבכות על המת יותר מהמזמן שהיה צריך, אם זה השבעה או השנה, אז יכול להיות עוד צער, וזה חבל...

    הוסף תגובה
  • מישהי26/07/2006 בשעה 19:47
    6

    מרגש מאוד

    הוסף תגובה
  • ליאור26/07/2006 בשעה 08:13
    5

    אני פשוט המום!!!!!!!!
    אני חושב שמעולם לא קראתי משהו כ"כ מרגש!!!!!!!!
    תיאור פשוט מדהים וכל כך פנימי, אמיתי, עמוק ולצערי, כואב.
    לצערינו, זה חלק מהחיים ועד כמה שנוראה המציאות, עדיין, יש להכיר בעובדה כי: ישנם דברים עוד יותר גרועים.
    אני מבין, רעות, שאת נורא כואבת וליבי באמת איתך.
    אבל....................
    תשתדלי לחשוב על החיובי:
    סבך כבר אדם מאוד מבוגר.
    את מרבית שנותיו בילה כאדם בריא ומאושר.
    ומעל הכול, אנו, עם ישראל, יודעים שיש עולם הבא - ישנם חיים לאחר החיים הללו. את מעידה שסבך אדם מאוד טוב, לפיכך: יזכה, בס"ד, לחיים אלו ולשכר חיובי רב מאוד. יכול להיות שהייסורים הללו, מטרתם לנקותו ולטהרו ממעט דברים לא חיוביים (בלי להעליב), על מנת שיזכה לגן עדן שלם. "את אשר יאהב השם יוכיח". לפיכך: למרות שלנו קשה מאוד להבין זאת, "גם זו לטובה".
    לפי דעתי, עדיף שתתפללי על סבך רבות, תקראי תהילים, תלמדי תורה ,תתני צדקה ותרבי במצוות ובמעשים טובים ותקדישי, לפחות חלק, למען סבך - עילוי נשמתו וכו`.

    אני באמת מקווה שלא פגעתי בדבריי, אלא, שעזרתי ושלפחות תתעודדי קצת ממה שכתבתי.
    ובאופן כללי, גם הזמן עושה את שלו והכאב נחלש - "גזירה על המת שיישכח לאחר י"ב חודשים".
    כל טוב ובהצלחה.:-)

    הוסף תגובה
  • פרפרים בבטן26/07/2006 בשעה 04:34
    4

    עצוב
    הצלחת לגרום לי להזיל דמעה.
    כושר ניתוחי מעולה וכשרון כתיבה מיוחד.
    בתור מי שדן רבות השנה בסוגיות מעין אלו, אני מוכרח להגיד שזה ממש נוגע ללב. מותר לצטט את זה?

    הוסף תגובה
  • אלי26/07/2006 בשעה 03:23
    3

    מכתב מרגש
    היי רעות מה שלומך? רציתי להגיד לך שזה פשוט מכתב מרגש בטירוף הוא צימרר אותי מאוד מאוד ..... שלא נדע בחיים צער ויגון

    הוסף תגובה
  • אורטל26/07/2006 בשעה 02:07
    2

    זה טבעי
    הי
    צר לי לשמוע על התקופה האחרונה שעבר ואני רק יכול לכולנו לא לסבול תוך כדי ה"פרידה".
    ומה שכתבת - זה טבעי.
    סבא שלי היה "צעיר" יותר, אבל אני שמח שהוא "הלך" בלי לסבול יותר מדי (וזה מה שהיה קורה כנראה).
    גם סבתא שלי כעת אומרת אותו הדבר. גם עליו וגם על עצמה !!
    ואל תדאגי -הוא יהיה בחתונה (בע"ה).
    גם בגלל התחושה שהם אף פעם לא עוזבים אותנו. (וגם לפי הזוהר, בשעת החתונה באים כל הנשמות של 4,5 דורות ב"עץ המשפחה". אז הוא גם יביא איתו את סבא שלו -)
    בי
    לא נראה לי שהוא כועס על מי שכלכך אוהבת..

    הוסף תגובה
  • רוית26/07/2006 בשעה 02:06
    1

    אני כועסת!!!
    אני מזדהה מאוד עם המכתב, מכיוון שעברתי מצב דומה... אך המסקנות שלי שונות לגמרי !!!
    אני רציתי שסבא יחיה. כמה שיותר ! לא אנחנו מחליטים על הגורל/סוף שלנו ! אולי זו באמת מחשבה אנוכית, אך אין ביכולתי לדעת מה הוא באמת רצה. אסור ליהודי לייחל למוות. (ובתור אישה דתיה אני מאמינה שייסורים מכפרים). הדבר היחיד שאני מצרה עליו הוא שלא הפגנתי יותר אומץ, ושהייתי מעט חסרת אורך רוח... המשפחה שלי תמיד בוכה על הסוף, וכמה נורא היה הסוף. אני מסרבת לזכור את סבא שלי בקליפתו האחרונה. אני רוצה לזכור את הרגעים היפים ולא לשכוח שהוא חי חיים מלאים !!! כמה חבל שהוא לא איתנו היום... אני מאמינה שדברייך באו מן הלב ואני מבינה את המקום ממנו הם באו (אם כי אני חולקת על דעתך) שולחת לך חיזוקים לרגעים כואבים... רוית.

    הוסף תגובה