חיפוש

  • חיפוש באמצעות כינוי
  • חיפוש מהיר
  • חיפושים שמורים
  • אנא הכנס כינוי מלא או חלקי

    לדוגמא: יעל_1, משה2345

  • לתוצאות לחץ על שם החיפוש

    יצירת חיפוש חדש >

המלבן הריק שלצידי

מלאך_4954 מלאך_4954

המלבן הריק שלצידי


קטגוריה: כללי


המלבן הריק שלצידי
--------------------------

כשאני שוכב ומבטי מזוגג על כתם הניקוטין, בדרך כלל קורה אחד משני הקבועים:
או שעולם החלומות המעורפל מחבקני בזרועותיו האין סופיות, או שצולל הנני למרה שחורה וכל חיי משוחזרים לפרטיהם.

כיוון שאינני יודע מה יבוא משניהם, ניסיתי לחזות דפוס חוזר. בתחילה הלכתי על המתימתיקה הפשוטה: יום זוגי ואי-זוגי, סדרות וכיוצא באלו. אך כשהאלגוריתימים לא הניבו דבר, החלטתי לנקוט בפשוט מכל - לזרום.


בלילה ההוא שכבתי והמלבן הריק שלצידי משדר חידלון. כתם הניקוטין שמעליי התפשט על כל ששת המרובעים שסביב וריחפתי בתוך הנקודה האמצעית ביותר. ידיי נמסו ואף רגליי נמחקו. גופי השקוף נגוז ורק שתי עיניי ניצנצו באפילה.

מוזר הדבר להשקיף ללא עפעפיים על סודות היקום. תמוהה המקריות שבו הזמן אורז את תיקו ויוצא לנפוש במימד אחר. אך לא אחד כמוני יניח לזה לקלקל את התוכניות שרקמתי לצד צורה הנדסית חלולה. ריכזתי את תודעתי הכואבת במילה נפלאה בגוונים של ניגון עתיק, והנה אני צף על נהר רחב ללא גל. על החוף יושבת נערה בכיסוי של מלכות, שיער ראשה נח על גבה בצמה עליזה. ידיה פרושות לרקיע בפיסוק אצבעות ושפתיה לוחשות את המילה שלי.

יצאתי מהמים בשלווה, מבטי על דמותה, מחשבתי על סדר האותיות. כפות רגליי חשו בחול העייף שנם תמידית ללא אומר, והתיישבתי מולה. פרשתי אף אני את ידי למרום, פיסקתי את עשרת אצבעותיי ולחשתי את המילה בחן.

כך ישבנו, גם בכינו - עד השקיעה האדומה, ללא הרף משננים בדמעות וידינו כואבות.

כשכוכב מספר שלוש קפץ בחלל, שריקה מוזרה ממערב החלה להרעיד את המעטפת. שילבנו את אצבעותינו אני והיא, הצמדנו את שפתינו היא ואני, ללא עפעפיים כמובן.

כך ישבנו, עד השחר האדמדם.



הקצתי שרוע במלבני, ורעהו הריק לצידי. ידיי ושפתיי עוד זוכרות את שהיה, תודעתי לא. ציירתי טבעות בעשן רעיל ובין לבין הירהרתי, האם קו ועיגול הם מרכיביי כל?

מול ראי שוטף את את עיגולי, קוי העייף עקמומי מהמשא. מתחת לזרם השקוף זימזמתי אותיות טבולות בקצב נשכח. עטפתי לאחר מכן את גופי בפריטיי השקר של עולם זה,
אסרתי את כפות רגליי בנעלים שחורות ויצאתי מצורתי ההנדסית לתהו של החוץ.

טביעות על הקרקע פיזרתי במסלול הקבוע לעולם המלבנים הידוע, לבנים הפעם ברובם המכריע. שערים לא קיימים, אף אינם מקדמים. מילים חקוקות באבנים מסותתות שמכסות את שהיה ונגנז. שוטטתי דומם בין לבין, תר לעבר המלבן החיוור והטרי.
כשמצאתיו, עפעפיי נסגרו ושפתיי נפתחו. אינני צריך לחזות במילה כדיי לאומרה שוב ושוב.
המילה שנשארה יתומה. המילה שפעם לחשתי אל המקום היכן שכעת שוכן המלבן הריק שלצידי.

כך עמדתי עד הכוכב השלישי שלנו, נע בין דימעה לדימעה.


ושוב,
כיבתי את מכחול העשן וחיכיתי לאחד מהשניים. ואכן אחד מהם בא.

הפעם התממשתי בשדה של קרח מקפיא, אל מול הרים שראשם מנשק עבים. רגליי השאירו עקיבות של נוזל חיי ולשוני חשה במרירות מוכרת.

למרגלותיו מצאתי את הפתח, מה אפל הוא, מה קודר, מעין עיגול שלא נגמר בתוך ההר.
ביקשתי אור ואין, אז סבבתי לאחור וחיפשתי הר שונה, יותר מתחשב ואפו לא מורם בין ענן זה או אחר.

מקץ זמן מסוים מצאתי גיבעה קטנה במושגים של הרים. פיתחה רחב ומזמין למסע, והסכמתי.

זחלתי על גחוני שם בפנים, פי נמלא בעפר. התעקמתי בין מחילות וביקשתי את המחילה הנכספת, זאת השמורה לעונים נכונה אחרי התייגעות, עונים את המילה.



ובכן... אני עדיין זוחל עד היום, תוהה במחילות, משנן את המילה, מחכה לקיצה.
קו בעיגול בתהליך של גילגול.

( פורים התשס"ו )


----------------------- ס ו ף ---------------------------------------------


15/03/2006
רוצה להוסיף כתבה?
תגובות הוסף תגובה
  • מלאך21/04/2006 בשעה 13:33
    10

    תודה לכולם.
    6. אכן, שימחה ועוד שימחה. כייף לחזור. תודה לך.

    7. אתה מעלה רעיונות מעניינים, ואני שמח שהקטע מתפרש בכמה כיוונים ופרשניות שונות.
    לא חוויתי תאונות, מלחמות, או מוות קליני ב"ה.
    ולדעתי האישית, בן אדם בהחלט צריך להעסק במחשבות על הקיום, על אהבה, מוות, ואמונה.
    זה החיים שלנו בסופו של דבר.
    תודה לך.

    8. תודה. אני גם בדיעה שצריך.
    ואכן, שילבתי באחד מהרבדים גם את ענין המוות והגעגועים אליה.

    9. תודה רבה. כל הזכויות שמורות לקב"ה. ההשראה היא מעולמו הנפלא שברא ונתן לנו להינות ממנו.

    ( ותודה לכל מי שקרא ויקרא. )

    שבת שלום לכולם. ושתמצאו את אהבתכם בקרוב מאוד.

    ~ המלאך ~

    הוסף תגובה
  • נטלי20/04/2006 בשעה 18:31
    9

    עמוק
    זה אחת הכתבות היותר עמוקות כאן ובאמת שהיא שנונה ועמוקה.
    ממש נהנתי לקרוא את הכתבה שלך
    , יש לך כישרון כתיבה ממש מיוחד.
    אהבתי!!!

    הוסף תגובה
  • אני20/04/2006 בשעה 02:14
    8

    תגובה לתגובות
    לדעתי אדם נורמלי דוקא צריך צריך להתעסק במחשבות קיומיות ואני מעריך אומנות גם כשהיא אפית וגם כשלא מאכילים אותי אותה בכפית.

    ולמלאך: יישר כוח!

    (אגב, לי זה דוקא נראה כמו קטע מיומנו של אלמן, והמילה היא שמה.)

    הוסף תגובה
  • ישראלי16/04/2006 בשעה 23:58
    7

    המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את ....
    לא אני לא מתכוון למה שאתה חושב... .אבל מכוון שניכר מתשובתך כאן שיש לך לב גדול {כמו מרבית הקבוצה המסויימת שאני לא מתכווון...}לכן אני נוטה יותר להיבט הנוסף של הסיפור שלך והוא שאתה מתאר דווקא עוד שני היבטים א שמדובר באדם שעבר מוות קליני וכידוע למי שלמד קצת תורה האדם רואה את עצמו מבחוץ ולמעלה אם אור גדול וכו וכו והכנפים זה של המלאך הגואל ...ואני לא רוצה להמשיך גם כך עצוב ורע לי לכתוב בנושא כזה .אואפשרות ב שאתה מתאר אדם שנניח .היה במלחמה או תאונה וכתוצאה מאירוע מוחי חווה חויות אלו .לסיכום בכל מקרה לא מדובר במשהוא שאפשר לא להזדעזע ממנו .ובכל מקרה לא נראה לי שאדם "נורמלי"צריך להתעסק במחשבות "בנוגע לקיום" עזוב אותך באמא שלך צא מזה ....ובאשר לשאלתך מהו סבל ?אני יענה לך כך.אמרו חז"ל פת במלח תאכל ועל הארץ תישן ובתורה אתה עוסק אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.טוב בשביל משפט זה לבד אני צריך לכתוב קורס מבוא לזוגיות יהודית קיומית .... אבל אני לא אכתוב אותו כי נמאס לי לשלוח כתבות ולחכות שאולי יפרסמו את זה .אז עזוב אותך תסתפק כמוני בפת במלח וקצת שוקלד ובמבה וביסלי. יאלללה אחי אני מקווה שאנכנו מבינים אחד את השני .ומתוך שלא לשמה בא לשמה ...

    הוסף תגובה
  • ח16/04/2006 בשעה 05:02
    6

    שמחה, שמחה
    אני יודעת שזה לא דבר פשוט, לשמוח, אבל צריך לנסות. ואז כל המחילות מוחלות וניתן ללכת בזקיפות קומה.
    כיף לקרוא את דבריך שוב.
    ברוך השב..

    הוסף תגובה
  • מלאך16/04/2006 בשעה 01:50
    5

    תודה למגיבים.
    מועדים לשימחה.

    ל-1. תודה.

    ל-2. תודה. הקטע שכתבתי כאן נתון לפרשנות פתוחה, כך אין פירוש ספציפי. מה שאומר, אתה רשאי להשתולל עם הדמיון.

    ל-3. נכנס יין - יצא סוד. ועיין היטב...

    ו-4. נכון, אינני מעשן סיגריות כעת, אך עישנתי והפסקתי. הם דימויים.
    לא הבנתי את ענין ה"למדתי קצת תורה" שאותו ציינת. מה ההקשר לענין הנוכחי?
    ומה הכוונה "קבוצה מסויימת מאוד"? ( אני מאוד מקווה שאתה לא מתכוון למה שאני חושב עליו - כי זה לא נכון כלל. )
    הכתבה לא באה לעורר חיוכים - אלא להעלות מחשבות אצל הקורא בנוגע לקיום.
    מי אמר שאני סובל? ומהו סבל בעצם?
    בכל אופן, תודה על שהעלת נקודות מעניינות.

    ~המלאך~

    הוסף תגובה
  • ישראלי15/04/2006 בשעה 22:47
    4

    תגובת הפרופ
    בכרטיסך כתוב שאתה לא מעשן .לעומת זאת הכתבה עוסקת בכתם ניקוטין .מכחול עשן .עיגולים.צפיה להיתנסות של אושר או של סבל .אי ידיעה מה יבוא קודם ואי שליטה בהיתנסות .ויקיצה מהיתנסות זאת.טוב עד כאן הכל ברור ....אבל לפי החויות האישיות של ההיתנסות ניכר קצת אחרת ....המצב "כתם הניקוטין שמעליי התפשט על כל ששת המרובעים שסביב וריחפתי בתוך הנקודה האמצעית ביותר. ידיי נמסו ואף רגליי נמחקו. גופי השקוף נגוז ורק שתי עיניי ניצנצו באפילה...." .ולכן אני גם לא כותב את מה שאני חושב .אבל דעתי היא שאתה במסלול חיים....ונישואין במצב זה הם הפוך ממה שאתה מתאר ... לצוף על נהר רחב ללא גל .להשקיף על היקום ... .במקרה למדתי קצת תורה ...ואני מכיר את התיאורים שלך הם משותפים לקבוצה מסויימת מאד ... ולכן מה שכן רציתי לומר זה שכתבתך לא העלתה בי חיוך אלה רק צער באמת .וכמו שכתבת בכרטיסך הרופא לשבורי לב אותנו מאד אוהב. אז אני שואל אותך .אם הוא אוהב אותך לשיטתך.אז איך הוא נותן לך כך לסבול???אלה שאין לך מושג .ואתה מפיל אליו את התיק ...ה רוצה שתהיה אחלה סבבה וכו .וכמו אדם שיש לו שפעת ה רוצה שילך לרופא כך פה אם הלב שלך שבור יש פתרונות !!! יש מאחה הדיסק יש פירמוט ויש תוכנות וכו.. אל תהיה מלאך !השמים שמים לה והארץ ניתנתה לבני האדם .יאללללה זהו לעכשיו

    הוסף תגובה
  • דורית14/04/2006 בשעה 17:44
    3

    ???????
    לא הבנתי כלום...אתה מוכן להסביר לי את פשר המסר או היין השפיע עליך?

    הוסף תגובה
  • פרפרים בבטן14/04/2006 בשעה 14:35
    2

    כתוב יפה
    הלוואי שהייתי מבין מה זה אומר. אפשר קצת פרשונים?

    הוסף תגובה
  • אני12/04/2006 בשעה 11:13
    1

    ממש יפה

    הוסף תגובה